מערכת שבתוןהרב אבי נויבירט
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יא-יח).
הפסוקים שלפנינו באים להזהיר את האדם לבל יתגאה ויחשוב כי הצלחותיו הן בזכות כוחו ועוצם ידו, אלא יזכור כי הצלחותיו הן מאת ה'.
על יסוד פסוקים אלו מובאת במסכת סוטה (ה, ע"א) אזהרה מפני חטא הגאווה: "אזהרה לגסי הרוח מנין? [=היכן נאמר שאסור להתגאות?]… רב נחמן בר יצחק אמר, מכאן: 'ורם לבבך ושכחת' (דברים ח, יד), וכתיב: 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך' (שם, יא)".
ראוי לציין, כי רבי משה מקוצי (בעל הסמ"ג – ספר מצוות גדול) מספר כי לאחר שסיים למנות את כל מצוות העשה ולא תעשה, נאמר לו בחלומו כי הוא שכח לאו אחד – איסור הגאווה; ובעקבות החלום הוא הוסיף את איסור הגאווה למניין מצוות לא תעשה (מצווה סד), וביסס אותו על הפסוק: "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" (הסיפור מובא בהקדמה לספרו הנ"ל).
דומני כי אין המחשה טובה יותר לחטא הגאווה של 'כוחי ועוצם ידי' מאשר סיפורו של בר כוכבא. כוחו של בר כוכבא היה רב עד למאוד: במדרש איכה רבה (ב, ד) מסופר כי הוא היה זורק אבני בליסטרא (אבנים גדולות) אל עבר מחנה הרומאים 'והורג מהן כמה נפשות'; ובתלמוד הבבלי (גיטין נז, ע"א) מסופר כי הוא היה 'קופץ' לתוך מחנה הרומאים, הורג כמה מהם ויוצא החוצה (יש להעיר כי במדרש איכה רבה מכונה בר כוכבא – 'בר כוזיבא', זאת משום שהכזיב במלחמה; ובבבלי הוא מכונה 'בר דרומא' היות שהיה מבני דרום ארץ ישראל).
נוכח כוחו ופעולותיו הצבאיות המוצלחות של בר כוכבא אמר עליו רבי עקיבא שהוא מלך המשיח; וכדברי המדרש (איכה רבה, שם): "רבי עקיבא כאשר היה רואה את בר כוזיבא היה אומר: זהו מלך המשיח… ומה היה עושה בן כוזיבא היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות, ועל זה אמר רבי עקיבא כך".
בר כוכבא בטח בכוחו וביכולותיו עד כדי כך שבשעה שהיה יוצא לקרב אמר: "ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף [=ריבונו של עולם אל תעזור ואל תפריע] הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (ירושלמי תענית ד, ה, סח ע"ד; וראה גם: איכה רבה ב, ד; בבלי גיטין נז, ע"א).
לא זו בלבד שבר כוכבא ביקש מהקב"ה שלא יתערב בקרב (שלא יעזור ושלא יפריע), אלא הוא אף טען כי הקב"ה עזב את ישראל ('הלא אתה אלהים זנחתנו'), וממילא אינו מסייע להם במלחמות ('ולא תצא בצבאותינו').
בתלמוד הבבלי (שם) מסופר שבר כוכבא נענש ומת על ידי הכשת נחש, הואיל ו'נכשל בפיו' באומרו 'הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו'.
על עצם הקביעה כי בר כוכבא 'נכשל בפיו' מקשה הגמרא ואומרת כי גם דוד אמר בתהלים (ס, יב) 'הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו'; והיא מתרצת כי דוד אמר זאת בתמיהה, כלומר: האם אלוקים עזבתנו ולא תעזור לנו במלחמה? ואילו בר כוכבא אמר זאת כקביעת עובדה, כלומר: אלוקים עזב אותנו, וממילא אין הוא רוצה להתערב במלחמה (או שמא יש לומר – שאנו לא רוצים שיתערב במלחמה, לדידו של בר כוכבא).
כשלונו של בר כוכבא נעוץ בחטא הגאווה, הוא כל כך סמך על כוחו ועוצם ידו עד שביקש מה' שלא יתערב במלחמה – שלא יעזור ושלא יפריע. בר כוכבא הרגיש אפוא שאינו זקוק לעזרתו של ה', שכן הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו.
אך לבסוף על אף כוחו הרב של בר כוכבא – ואולי דווקא בגלל כוחו הרב שהיה המקור לגאוותו – הוא מת, ומרד בר כוכבא נחל כשלון חרוץ.
מסיפורו של בר כוכבא ניתן ללמוד כי יש חשיבות רבה לכוח ולחוסן לאומי (שהרי בשל כוחו הרב של בר כוכבא הכתירו רבי עקיבא למלך המשיח). אך לכוח זה צריכות להתלוות הבקשה מה' שיעזור (בניגוד לבקשתו של בר כוכבא), והידיעה כי בסופו של דבר ההצלחה, בכל תחום בחיים, תלויה במי ש'נותן לך כוח לעשות חיל'.
(עקב תשע)
