ד"ר פנינה נויבירטלקראת סוף פרשת עקב מופיעה אחת מפרשות קריאת שמע (דברים י"א, י"ג-כ"א): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ." פרשה זו מגוללת דפוס ברור: בני ישראל עושים רצונו של מקום, וכתוצאה מכך יורד גשם, ובעקבות זאת – צומחים הצמחים – הדגן והתירוש.
מעניין לראות, כי דפוס דומה מתואר בכתוב בסיפור בריאת העולם, כפי שהוא מפורט בפרק ב' של ספר בראשית. כידוע, סיפור הבריאה מופיע פעמיים בכתוב. בפרק א' לספר בראשית משורטט סיפור הבריאה ברצף כרונולוגי מדוקדק – בריאת הדומם, הצומח, החיות ונזר הבריאה – האדם.
בפרק ב' של ספר בראשית מתערער הרצף. הפרק זה פותח בתיאור בריאת העולם, אם כי בסדר כרונולוגי שונה בתכלית מהסדר שתואר רגע לפני כן בפרק א' (בראשית, ב', ד'-ה'): "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה." פסוקים אלה מגוללים השתלשלות מרתקת: העשבים טרם צומחים, הם מחכים לגשם שירווה אותם, אבל הגשם טרם יורד – הוא מחכה לבואו של האדם שיעבוד את האדמה. אם נקרא פסוקים אלה מסופם לתחילתם נקבל דפוס זהה לדפוס שמתואר בפרשתנו דלעיל: האדם עובד את האדמה, וכתולדה מכך יורד גשם, וכתוצאה מכך צומחים צמחים.
מהו, אם כן, פשרו של דפוס זה?
הבנה יסודית יותר של מהותו של פרק ב' של ספר בראשית תסייע אף בהבנת פרשתנו אנו. בפתיח של פרק ב' שצוטט לעיל חוזרות ושונות שתי מילים: " אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם." מדוע מודגשות שתי מילים אלה דווקא?
יש לזכור, כי פרק ב' לספר בראשית נסמך לסיפור הבריאה שבפרק א'. לאורכו של פרק א' לספר בראשית הודגש והובלט מימד ההבדלה שבבריאה. הקב"ה עושה "סדר" בבריאה: ביום הראשון מבדיל הקב"ה בין אור לחושך, ביום השני בין מים עליונים למים תחתונים, ביום השלישי בין ים ליבשה, ביום הרביעי בין המאורות השונים.
צמד המילים – ארץ ושמים – מסכמות בצורה מיטבית את מהותו של פרק א' לספר בראשית. יש כאן הנצחה של ההפרדה – יש ארץ ויש שמים, אך אין תקשורת בין הארץ והשמים – כי אם נתק מוחלט. בשל הנתק לא צומחים צמחים. צמיחה משקפת קשר בין עולמות תחתונים ועולמות עליונים. הצמח צומח מן האדמה כלפי השמים, אך בעולם מנותק ומובדל לא תיתכן צמיחה. מאותה הסיבה גם לא יורד גשם. הגשם מבטא אף הוא קשר בין שמים וארץ, הוא יורד מן השמים כלפי האדמה, אך למצער בהתקיים נתק בין ארץ ושמים – לא יתכן גשם.
פסוקים אלה מבליטים את תפקיד האדם. האדם נברא על מנת "לעבוד את האדמה", הוא החוליה המקשרת בין שמים וארץ. הוא הישות היחידה המורכבת מארץ ושמים – מאדמה ומרוח, וככזה, הוא היחיד שיכול לחבר בין ארץ ושמים – לעבוד את האדמה, לרומם אותה, למנף אותה לקראת השמים. אם יעבוד האדם את האדמה, אם השטח הארצי יתרומם וישאף כלפי השמים, התגובה לא תאחר לבוא – שפע אלקי יורעף מן השמים כלפי האדמה בדמות הגשם, והגשם יתמרץ את הארץ לשאוף כלפי השמים בהצמחת הצמחים.
ביאור זה שופך אור אף על פרשתנו. מעניין לראות, שבעוד בפרשת בראשית מתואר האדם כ"עובד אדמה", הרי שבספר דברים מתואר האדם כ"שומע למצוות ה'". אך התוצאה זהה. אם האדם יקיים מצוות ירדו גשמים, אשר יעוררו את צמיחת הצמחים.
ההשוואה שמציע הכתוב בין "עבודת האדמה" לבין "קיום מצוות" שופכת אור על כל אחד מהמושגים האמורים. המפתח לקיום מצוות ה' נטוע עמוק באדמה. אנחנו איננו עובדים את הקב"ה במגדלי שן, איננו מתנתקים מהחומר. ומאידך גיסא – איננו חיים חיים גשמיים המשוקעים באדמה והנטולים כל מעוף. אנחנו החוליה המקשרת – שואפים אל השמים ממעמקי האדמה. זהו ייחודינו. לשם כך נבראנו.
בספר דברים, רגע לפני הכניסה המיוחלת אל הארץ המובטחת, חוזרים אנו לגן עדן, לבראשית. במעמד מרגש וחגיגי זה מזכירים לנו לשם מה אנחנו נכנסים אל הארץ היקרה והאהובה. ארץ אשר עיני ה' בה, המחברת בין העולמות, אשר בה נדרשים אנו לגשר בין ארץ ושמים – ראשנו בעמקי תורתה וכפינו ברגבי אדמתה.
(עקב תשע)
