הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בתחילת נאומו מפרט משה את התכונות הנדרשות משופטים: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו' (דברים א,יז). אל לו לשופט לעשות איפה ואיפה, ואל לו להתחשב בגורמים זרים בקביעת המשפט. השופט מחויב לצלול לעומק הדין ולפסוק כפי האמת הנראית לו. החזקוני סבור שלדיין אין ממה לחשוש:
'לא תגורו מפני איש – אין לו לדיין לגור מפני איש, כי אין לבעל דין לשנוא הדיין אם הוא מענישו, שיש לו לדיין להשיב לבעל הדין הרי הקדוש ברוך הוא חייבך כי המשפט לאלקים הוא'.
כלומר הן התובע והן הנתבע נדרשים לציית לפסק הדין ואף אסור להם להטיח ביקורת על הדיין, משום שאינו מביע את דעתו האישית אלא הוא מייצג את הקב"ה בהכרעת הדין. הספרי (פרשת דברים פסקה יז) מרחיק לכת ומחייב את הדיין לעמוד על האמת גם במחיר של חשש בפגיעה בו או במשפחתו:
'שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא'.
כיצד יכולים אנו לאפשר לשופט לומר את דברו גם במחיר של ספק פיקוח נפש? וכי פיקוח נפש אינו דוחה את כל המצוות כולן?! ואעפ"י כן פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כב,א) את הספרי להלכה:
' שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ נטיעותי, ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם.'
הרדב"ז מסביר, שהואיל והדיין הוא ממונה מטעם הציבור, זכאי הוא להגנה ואין לגביו חשש של פיקוח נפש. רבי יואל סירקיש חולק ולדעתו אם הדיין חושש לחייו, רשאי הוא לסרב ולדון, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש (ב"ח על הטור חושן משפט סימן יב). רבי אהרן וואלקין חולק על הב"ח ולדעתו גם במחיר של סכנת חיים אל לו לדיין לפרוש אלא בכל מחיר חייב להוציא את פסק הדין (זקן אהרן חושן משפט סימן קכו עמ' 200) בכיוון דומה הלך הרב יהודה גרשוני ונצטט את דבריו:
' אני חשבתי פעם לחדש שאולי כמו שיש חובת מלחמה על ישראל … ובמלחמה מוכרח להיות הרוגים … כך לקיים חוק ומשפט יש חובה על כל יחיד מהציבור למסור את נפשו אפילו על סכנת נפשות ולקיים את הסדר ואת המשפט'. (הדרום לג, תשלא עמ' 27 – 37).
לדעת הרב יהודה גרשוני, התורה דורשת מהשופטים, שיהיו חלוצים לפני המחנה ובמידת הצורך ימסרו את נפשם למען האמת, על מנת להשתית סדר חברתי. הדיינים חייבים להיות עצמאיים ולא להיות נתונים לכל השפעה חיצונית. החובה למסור את הנפש אינה רק בשדה הקרב, אלא גם על האמת והמשפט בחיים האזרחיים. סדר חיים מתוקן הוא צורך קיומי לאומה ולמדינה. כאשר הדיין נרתע מלפסוק על פי האמת, הרי שתתכן אנרכיה וזו סכנה ציבורית.
הרדיפה אחר האמת והשלום ואחר סדר חברתי זו משימה של ימי בין המצרים: ' כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'. וכפי שמפרש הרד"ק התנאי שימים אלו יהיו ימי שמחה הוא שנאהב את האמת והשלום. אהבת האמת והשלום היא ביד כל אחד ואחד. האמת והשלום הם התשתית לכל עשיית משפט.
(דברים תשעז)
