ד"ר פנינה נויבירטפרשת כי תצא מגוללת סוגיות שונות ומרתקות הכרוכות בחינוך הבנים. בתחילת הפרשה מופיע עניינו של הבן הסורר והמורה (דברים כ"א, י"ח-כ"א): "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ."
פרשה זו קשה מאוד, כמעט בלתי נתפסת. ואכן עליה דרשו חז"ל (סנהדרין ע"א.): "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר". אם אכן פרשת הבן הסורר והמורה הינה תיאורטית גרידא, ונכתבה אך ורק על מנת להידרש – מהו המסר החינוכי והרוחני הנלמד ממנה?
על האמור עונה הגמרא (שם): "רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה". מדברי רבי יהודה עולה, כי רק בן להורים אשר קולם (וכן מראם וקומתם) שווה עשוי ליפול בגדר בן סורר ומורה. דרשה זו נלמדת מפשט הכתוב (לעיל). בתחילה מתואר הבן הסורר והמורה כמי ש"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" – שני קולות, ואילו בהמשך מלינים ההורים בפני זקני העיר, כי הבן "איננו שומע בקולנו" – קול אחד. מכאן אנו למדים, כי שני הקולות – קול האם וקול האב – חד המה. לאור אמירה זו ניתן להבין את פשר הקביעה לפיה בן סורר ומורה לא היה ולא נברא. בבית בו קול האם שווה לקול האב לא יתכן כי יגדל בן סורר ומורה.
המדרש מאיר את פשר חשיבות השיטתיות בחינוך כפי שזו נלמדת מהכתוב. עקביות ותיאום הינם ערובה להצלחה בגידול הילדים.
אף שהפרשה פתחה בהבלטת חשיבות החינוך ובאחריות ההורים לעתיד ילדיהם, מודגשת בהמשך הפרשה האחריות האישית של כל אדם ואדם לגורלו (דברים כ"ד, ט"ז): "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ".. אבות אינם נותנים הדין על מעשי ילדיהם ואילו ילדים אינם משלמים על שגיונות הוריהם. כל איש נותן את הדין על חטאו הוא.
אמנם עברו של האדם וסולם הערכים לאורו התחנך מטביעים את חותמם עליו. עם זאת, לא ניתן להיתלות בעבר פגום כתירוץ לשגיונות שבחיי האדם. התורה מצפה מהאדם לשלוט בחייו, להתקדם תדיר, חרף טעויות שיתכן כי נעשו בגידולו. האמירה "איש בחטאו יומתו" מגלמת את תמצית מהות התשובה ככוח מניע, כשאיפה תמידית אל שלמות בעולם בלתי מושלם, כדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר – אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות" (אורות התשובה ה, ו).
בימים אלה של תשובה וחשבון נפש נוסכת הציפיה התורנית לאחריות על חיינו כוח ותקווה. תמיד ניתן להשתנות לטובה, תמיד ניתן לתקן. בנו נעוץ העוז להתקדם, לשנות, לכפר, כמאמר הרב קוק: (מאורות הראי"ה, , ירח איתנים, י"ז): "אלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בעיקר נח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל, אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחניות ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אליו."
(כי תצא תשע)
