מקום העקידה

בפרשתנו נמצא הנסיון הגדול והקשה ביותר של אברהם אבינו עליו השלום, נסיון העקידה. מקומו של נסיון זה לא מפורש בתורה במדויק. בתחילה מכנה הקב"ה את המקום "ארץ המוריה" (בראשית כט,ב), ולאחר מכן מכונה האתר לכל אורך הפרשה "המקום" (פס': ג,ד,ט,יד). אף שמו של המקום לאחר העקידה: "ה' יִרְאֶה" אינו מעניק לנו מיקום מדויק של האתר המדובר. לשם המחשת העירפול ניתן לראות את פירושו של אונקלוס למלים: "ארץ המוריה – ארע פולחנא", קרי, מקום עבודת ה', ולא שם של מקום ספציפי. ההימנעות מנקיבה בשמו של המקום אף היתה מכוונת, כמבואר בדברי רש"י על המלים "על אחד ההרים – הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן, וכל זה כדי להרבות שכר".
חז"ל ביקשו להעניק לנו תיאור מפורט ומדוקדק של מזבחו של אברהם, תוך פירוט המקורות ההסטוריים של המקום (מקורו בפרקי דר' אליעזר פרשה לא, מובא כאן על פי הרמב"ן על אתר, שלפניו עמד ככל הנראה נוסח רחב מאשר זה שלפנינו):
"…באצבע הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את המזבח, אמר לו זהו המזבח, הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו, שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח, מזבח אין כתוב כאן, אלא "המזבח", הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים".
הרי לפנינו מסורת יפה על כך שאברהם הקריב בדיוק במקום בו הקריבו הקדמונים לפניו, וככל מסורת אגדית גם לזו כוונה פנימית עמוקה, המבקשת לחשוף קשר עמוק בין רצונותיהם של בני האדם לעבוד את ה', רצון המתנקז למקום ולצורת עבודה דומים.
אולם, רבינו הגדול, הרמב"ם הפקיע מדרש זה מהקשרו האגדי, ועורר על ידי כך תהיית מה. כך כתב בהלכות בית הבחירה (פרק ב הלכות א-ב):
"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר 'זה מזבח לעולה לישראל'. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר 'ולך לך אל ארץ המוריה', ונאמר בדברי הימים 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי' ".
וממשיך רבינו:
"ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".
הרמב"ם הביא כאן מקורות נוספים, המוסיפים את עניין בריאת האדם, ובכך יצר קשר המתחיל מהצעד הא-להי של בריאת האדם ומקבל חותמת סופית וקבועה בבנין המזבח בידי שלמה בן דוד מלך ישראל. יש להבין על מה ראה הרמב"ם להוסיף נופך אגדי נטול השלכות מעשיות והלכתיות לספר הוראה כדמות משנה תורה. שכן, הרגיל בספרו יגלה שאגדות מסוג זה אינן נוטות להופיע תדיר בדבריו, ובמקרה שכן יש בכך משום תועלת תוכנית חשובה, המחדשת רעיון הלכתי עמוק.
עוד קודם לכן נעיר על כפילות בדברי רבינו, שכן פתח בהלכה א ותיאר שבמקדש נעקד יצחק, והוסיף פרט זה גם בהלכה ב, עת אמר: "…המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק…", והרי כפל דבריו! אמנם, על כך העיר ר' יעקב עמדין בפירושו להלכות בית הבחירה (נדפס בסופה של מהדורת שבתי פרנקל לספר עבודה), והתקומם כנגד אחד המגיהים שהגיה בהלכה א ו"תיקן" את לשון הרמב"ם מהמקדש בו נעקד יצחק למזבח. לטענתו, הרמב"ם אמר שני דברים בהלכות אלו. בהלכה א קבע כעובדה שיצחק נעקד במקום המקדש הכללי, כפי שעולה מלשון המקרא ומהשוואתה לפסוקים המתארים את בנין המזבח בימיו של דוד והמקדש בימי שלמה. אולם, בהלכה ב לא דיבר הרמב"ם על עובדות, כי אם על מסורת, אגדית ונטול מקורות והוכחות, הקובעת שלא רק במקום המקדש נעקד יצחק, כי אם על מקום המזבח שבנה אדם הראשון גופו, והוא הוא מקום המזבח בו אנו משתמשים בבית המקדש. חידוש זה אין לו מקור מפורש בכתובים. מכח הערתו של ר' יעקב עמדין נלמד עד כמה הלכה ב אינה הלכתית באופיה, ולכן נטולת מקורות והוכחות חותכים, ומכאן מתעצמת השאלה על מה ראה הרמב"ם להביאה כאן.
ננסה לפתור בעיה זו באמצעות שימוש בתורתו של אחד מגדולי האחרונים, גאון הגאונים, ר' יוסף רוזין (הרוגאצ'ובר). הלה, מחבר סדרת הספרים צפנת פענח (על הרמב"ם, על הש"ס, על התורה ושו"ת) נודע ביכולת האנליטית המדהימה שלו, שהצטרפה לבקיאות מופלאה בכל נבכי המקורות התורניים באשר הם. ואמנם, על אף המסורת המספרת שכח ההסברה המילולי שלו היה מעולה, כתביו נותרים פעמים רבות סתומים וחתומים לעיני הקורא, שאינו מצליח לרדת לעומק דעתו של המחבר. תופעה זו נגרמת גם בשל הקיצור המופלג בו הוא נוהג לכתוב, ובשל עמקות רעיונותיו.
אמנם, ביאורו על התורה זכה להרחבה ופתיחה נאה של המקורות והרעיונות ע"י הגאון הרמ"מ כשר, מי שערך וביאר את סדרת המופת "תורה שלימה", ושהיה תלמידו.
הרוגאצ'ובר מעניק לנו פירוש מופלא ומיוחד בחריפות ועמקות על דברי הרמב"ם שהבאנו, ומבאר באמצעותם יסוד חשוב בדיני קדושת המזבח ובית המקדש. תחילת עיונו בירושלמי על מסכת נזיר (פרק שביעי הלכה ב):
"אמר ר' יהודה בן פזי: מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר: הלויא יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה… דכתיב: … 'עפר מן האדמה', וכתיב 'מזבח אדמה תעשה לי' ".
ירושלמי זה מבקש להצביע על כך שלא לחינם נברא האדם מעפר מקום המזבח, אלא יש קשר עמוק בין השניים, כפי שכתב כבר הרמב"ם שהובא לעיל. אולם, מעלה הגאון שאלה סמויה: מה משמעות קדושת מקום המזבח לפני שנבנה עליו המזבח, האם יש קדושה מיוחדת בעפר המקום ההוא? יתר על כן, מדבריו עולה שאלה נוספת, חזקה מקודמתה: היכן מצינו שעפר מקום כלשהו במקדש יהיה קדוש בטרם נבנה עליו המקדש? ומדוע רק לגבי המזבח בחרה ההלכה לבאר שמקומו מכוון ביותר ואין להזיזו ממקומו? האם אין כן ביחס לארון, למנורה ולכלים ומבנים נוספים?
אלא, עולה מכל זה שמקום המזבח קדוש מעצמו, עוד בטרם נבנה עליו המבנה, וקדושתו אינה בשל התוספות האנושיות שנבנו עליו. את זאת מבאר הרוגאצ'ובר באמצעות דברי התלמוד בסוכה מט,א:
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין (רש"י: חלל שתחת המזבח, כנגד מקום הנסכים) מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר 'חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן'. 'חמוקי ירכיך' – אלו השיתין, 'כמו חלאים' – שמחוללין ויורדין עד התהום, 'מעשה ידי אמן' – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: 'בראשית', אל תיקרי 'בראשית' אלא 'ברא שית'. תניא, רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום".
מדברי האמוראים והתנאים הללו עולה שקדושת המזבח, בניגוד לקדושת שאר המקדש, היא תת-קרקעית, ונבראה במיוחד מששת ימי בראשית ע"י הקב"ה. אומר לנו הרוגאצ'ובר: הם הם הדברים. האדם נברא מעפר המזבח, הוא השיתין. קדושת מקום זה נוקבת ויורדת עד התהום, ועליה מושתת העולם כולו. זאת בניגוד, כאמור, לכל פעולה אנושית אחרת בקרקע, שמחילה דיני קנין וקדושה רק על פני השטח, ולא בתהומות שמתחתיו. זו פעולה א-להית.
כעת מובנים היטב כל דברי הרמב"ם וסולקו הקושיות כולן (הרוגאצ'ובר עצמו מעמיק עוד בנקודה חשובה זו, ואין כאן מקום להאריך בדבריו, אך ראה חידושיו על הרמב"ם על אתר, וכן חידושיו על התורה: בראשית עמ' ד-ז; במדבר עמ' קטז-קיז). הרמב"ם ביקש לפתוח את הדיון במזבח בקביעה ההלכתית שמקומו מכוון ביותר, ואין להזיזו בשום אופן. עד כדי כך ששלושה נביאים עלו עם שבי ציון מבבל, ואחד מהם העיד על מקום המזבח דווקא (ראה לשון הרמב"ם שם בהלכות ג-ד, ומקורו בזבחים סב,א). זאת על שום מה? מכיון שקדושת המזבח אינה קדושת המקום שהתקדש ע"י בוני המקדש, אלא מקומו נועד לכך מששת ימי בראשית, ולכן אין להזיזו כל עיקר. הראיה על כך היא כל גדולי האנושות שבחרו דווקא במקום מיוחד זה לפנות באמצעותו אל ה', ובעיקר מקום בריאתו של אדם, שמשם ימשיך את כפרתו.
הרי שכל העיסוק האגדי של הרמב"ם נועד לנמק לנו מדוע דווקא המזבח צריך לנוח על מקומו המדויק, כי מקום זה הוא יסוד העולם, וקדושתו יורדת עד לתהום. עלה שיש קשר עמוק בין מקומו של המזבח לאופי הכפרה שהוא מבטא ומאפשר, כפי שמתברר מתוך עבודת הקדמונים עליו, וקדושה זו אינה קשורה בהכרעת בני האדם באשר למקום בנינו. רק מזבח שיקום על השיתין הקדושים בקדושת התהום יתפקד כראוי לו.
נזכה במהרה לבנות מזבח על מכונו ובמקומו הראוי לו, ויכפר לנו אבינו שבשמים על חטאתינו ממקום בריאתנו.

תשס"ז