ד"ר פנינה נויבירטעם תחילתה של החופשה, אבקש לכתוב על אתגרי החופש הגדול בעידן של תרבות שפע. בגמרא במסכת ברכות (לב:) מובא מדרש ביקורתי, בו ניתנת פרשנות מצד משה רבנו לפשר חטאיהם של בני ישראל במדבר: "כך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל". ביקורתו של משה הינה, כי השפע הרב שהושפע על בני ישראל הוביל לפינוק יתר של העם, אשר גרם לחטאי העם. המדרש מביא שלושה משלים להמחשת האמור. המשל הראשון עוסק באריה: "אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר". כאשר אריה מערה לקירבו קופה של בשר הוא שואג, ברם אם כל שיש לאריה לאכול הוא תבן, אין הוא שואג. כך גם בני ישראל, כאשר שבעו יתר על המידה – העזו לשאוג, להמרות את פי ה'. המשל השני עוסק בפרה: "אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו אמר לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך". משל זה חוזר על המסר של המשל הראשון. מרוב שובע הפרה בועטת בבעליה. באותו האופן – וישמן ישורון ויבעט – בני ישראל מורדים בה' מרוב שובע. המשל השלישי עוסק בבן אנוש: "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא". משל זה קשה מאוד, האב מרעיף על הבן כל טוב עד כי הוא מושיבו בפתח של זונות. לבן כמעט אין ברירה אלא לחטוא. בדומה השפע הוביל את בני ישראל לחטא.
על פניו נדמה כי שלושת המשלים מבטאים מסר זהה. משכך לא ברור הצורך בשלושת המשלים. מדוע יש חשיבות לתיאור הארי, הפרה והבן החוטא?
ביאור נפלא למדרש זה מובא על ידי הרב קוק בעין איה (ברכות, ה', מ"ו). לפי הרב קוק, פינוק יתר וחיי שפע בלתי מבוקרים גורמים להידרדרות ולהתבהמות האדם עד כדי אבדן צלם אנוש. אט אט הופך האדם לבהמה, לפרה, ומשם מידרדר האדם למדרגת החיה, האריה השואג, ובלשון הרב: "המשל הוא לפרה כחושה ובעלת אברים, שלפי טבעה היא ראויה להאכילה כרשינין, אבל נמשך ממה שאינה מרגשת שום חסרון ונעשית שמנה כפי הראוי להתאים לאבריה היא מבעטת" עודף שפע ונהנתנות מובילים בן אנוש להתחיל להתנהג כפרה. הצד הבהמי שבאדם נהיה דומיננטי, עד כי הוא הופך לבהמה מבעטת, נטולת רסן, המונעת בידי תאוותיה, נטולת ביקורת עצמית וריסון.
בשלב זה מחל האדם לעשות אידיאליזציה של חיי התאווה שהוא חי: " ומזה נעשה אצלו רדיפת התאוות וההסרה מדרך הטובה דרך משפט ושאיפה פנימית". רדיפת התאווה הופכת אצל האדם לדרך משפט, לשאיפה פנימית. אדם חש שהוא חייב להיות מוקף במותגים ובשפע כדי להגדיר את עצמו, הוא מכפיף את עצמו למארג של כללים בדויים לפיהם הכסף עושה את האדם. הצורך במילוי תאוות הופך לתמצית קיומו של האדם, הוא חי על מנת לצרוך, צורך על מנת לחיות. מכאן ממשיך האדם בנפילתו: "ויבא מזה להשחתה כ"כ עד שגם כח החיה שבו שהוא מושחת יותר מכח הבהמה שבו, שכח הבהמי הוא טבעי וכח החיה בלתי טבעי ע"כ היצר הבלתי טבעי הוא הארי, שבא לנהום מקופה של בשר אכילה שאינה טבעית לפי השלימות". התגברות הצד הבהמי מובילה לחשיפת החיה שבאדם. האדם מידרדר ממדרגת הפרה, הבהמה המבוייתת, למדרגת הארי – חיית הבר, חיית הטרף. במקום לזלול ירקות לשבעה, כפי שעושה הפרה, מתחיל האדם לזלול בשר, להיות צמא דם, שש עלי קרב.
מניתוח זה עולה, כי לפי המדרש חיים המונעים מתאוות ומסיפוק יצרים מובילים לשבע גשמי ולהתבהמות. התבהמות מובילה להתפרקות טוטאלית מערכים, לאבדן צלם אנוש ולחייתיות אכזרית. חברה נהנתנית והדוניסטית תהפוך בסופו של יום לחברה אלימה. ההידרדרות מתחילה באכילת יתר של כרשינין, ירקות. אכילת ירק הינה אכילה לגיטימית, בלתי מזיקה. ברם כאשר נסחפים לאובססיית אכילה ונהנתנות גם אכילה תמימה יכולה להפוך בקצב מסחרר לזלילת בשר טרף.
מסר זה אקטואלי ורלוונטי בייחוד כעת, בימי החופשה. ניתן וראוי ליהנות ולבלות, אך בד בבד יש להיזהר מהיסחפות אחר תרבות בילויים ריקה מתוכן. אחריותינו לשמור על צלם אנוש, לזכור לשם מה נבראנו, לא לבלבל עיקר עם טפל.
(קורח תשעג)
