מערכת שבתוןהרב פרופ' רון קליינמן
הקריה האקדמית אונו
כשראש ממשלת ישראל ושר בישראל נטלו שוחד במעטפות ובמזומן – רעשה, ובצדק, כל המדינה. אולם אין כל חדש תחת השמש, ורק לפני כמה שבועות קראנו בהפטרת שבת חזון את תוכחת ישעיהו (א, כג): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". כמובן, מדובר בנבחרי ציבור בודדים שסרחו ואין להטיל חלילה דופי בכל נבחרינו בשל אותם יחידים שפשעו.
בהקשר זה עולה שאלת מעניינת. אמנם, התורה הזהירה במפורש על לקיחת שוחד, אך איסור זה כוון אל הדיינים ונסמך לאזהרה שלא להטות משפט. כך בפרשת משפטים (שמות כג, ו-ח): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ… וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". וכך גם בתחילת פרשתנו: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק… לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד". ברור מאליו שדיין צריך לפסוק בלא משוא פנים ובלא שקיבל כסף כדי להטות דין. אולם, מי אמר שגם לעובדי ציבור ולנבחריו אסור לקבל שוחד וטובות הנאה כדי "לקדם" את עניינו של הפונה אליהם?
חכמי ימי הביניים למן המאה ה-10 ביקשו לחזק את כוחם של הממונים על ענייני הקהילה, שנקראו "טובי העיר" או "טובי הקהל". מקביליהם המודרניים של טובי העיר הם עובדי הציבור ונבחריו (אין חשיבות לשאלה האם טובי העיר נבחרו על ידי הציבור או שהתמנו ללא בחירות). לשם כך השוו הפוסקים את מעמד טובי העיר למעמדם של דיינים. אולם, עם הסמכות באה האחריות, והאצילות מחייבת (Noblesse Oblige). משהושוו טובי העיר לדיינים נאסר עליהם, כמו על דיינים, לקבל שוחד וטובות הנאה שעלולים להטות את שיקול דעתם.
כבר המהר"ם מרוטנבורג, גדול פוסקי גרמניה במאה ה-13, פסק (הגהות מיימוניות, הל' תפילה יא, אות ב) שיש לקבל החלטות ציבוריות בקהילה לטובת הציבור בלבד: "כל צרכי ציבור שאינן יכולים להשוות עצמם (כלומר, שלא ניתן להגיע לגביהם להסכמה), יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס (המופקדים על ענייני הציבור) ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב". כך פסק גם ר' יחיאל מיכל אפשטיין (רוסיה, המאה ה-19), בחיבורו ערוך השולחן (חו"מ ט, א): "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור". (וראו עוד במאמרו של הרב א"צ שיינפלד, "נתינת שוחד לעובד ציבור", תחומין ה (תשד"ם), עמ' 332).
ניצול תפקיד ציבורי לשם נטילת כספי ציבור, או לפחות חשש לכך, מצאנו כבר במקורות המשפט העברי. חז"ל דאגו להסיר מעל העוסקים בענייני הציבור כל חשד לקבלת טובות הנאה עקב עבודתם. משום כך אסרה המשנה על הכהן ה"תורם" את הלשכה (מוציא שקלים מהלשכה לצורך קורבנות ציבור) להיכנס ללשכה "לא בפרגוד חפות (עם קפל)… שמא יעני ויאמרו מעוון (גניבת כספי) הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר: 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם' " (משנה, שקלים ג, ב). מה שלא יארע לכהן ירננו אחריו שלקח לעצמו "מתן בסתר".
נמצאנו למדים, שלמן ימי המשנה ועד ימינו כמו מאומה לא קרה, אותן החששות אם כי לא תמיד אותה התפאורה. אז – השקלים עלולים היו להיכנס לקפל שבבגדו של עובד הציבור, והיום – השקלים (או הדולרים) מועברים אליו במעטפות. הטכניקה אולי השתנה אך המהות – לא. וסדנא דארעא חד הוא.
• הכותב: מרצה למשפטים ויו"ר הוועדה הישראלית של האיגוד הבינלאומי למשפט עברי (The Jewish Law Association).
((שופטים תשעה)
