הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בשעריה של כל עיר יהודית מוקם בית משפט: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". בית משפט בשער העיר מורה לכל עובר דרך, בין שהוא בן ברית ובן שאינו בן ברית, שבמקום הזה מוקמת עיר על האדנים הבסיסיים ביותר הקיימים – צדקה ומשפט. בעיר הזו לא יתאפשר עושק וגזל ללא התמודדות של השלטונות עימם; בעיר הזאת יהיו כולם שווים בפני החוק, "כקטון כגדול תשמעון"; בעיר הזאת לא יהיה דמו של אדם מופקר, כפי שמקובל בתקופת המקרא ("והיה כל מוצאי יהרגני"), אלא תתקיים בה אחריות אפילו כלפי מי שנרצח ולא נודע מי הרג אותו. זו עיר יהודית.
העיר היהודית הזו אינה סדום, שגם בה ישב לוט בשער העיר. העיר היהודית הזו מכריזה קבל עם ועדה כי אצלה מתקיים "ושפטו את העם משפט צדק", לאמור: לא די בקיומו של בית משפט, שכן גם בבית משפט אפשר שייעשה עוול. ישעיהו הנביא מלמד על כך בדבריו המופלאים "ויקו למשפט והנה משפח – לצדקה והנה צעקה". יש צורך בבית דין המתנהל על פי הציווי היסודי והמהותי של "צדק צדק תרדוף". לאמור, כדי שיקויים במקום הזה חזון התורה, יש צורך בשני מרכיבים: המרכיב המוסדי – הוא המוקם בתחילת הפרשה, ומלמד על כך שיהיו שופטים ושוטרים בשערי כל עיר יהודית; המרכיב המהותי – הוא הנמצא בתהליך מינוי השופטים שצריך להיות בצדק, ובחובתם להיות נקיים ולשפוט משפט צדק.
חזון הגאולה והישועה שלנו מלמד כי זה התנאי הראשון, לא היחיד אך הבסיסי ביותר, להופעת בניין ירושלים וכינון המקדש. הנביא מלמד כי "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", ודבריו הפכו להיות בסיס לפסיקת הלכה מופלאה ברמב"ם, הקובע שיש דרך לחידוש הסמיכה המחייבת מבחינה הלכתית לפני בוא הגאולה השלמה, כיוון שהפסוק מלמד שהמשפט והצדקה הם תנאי הכרחי לה. גם בפרק התהילים המתאר את השמחה "באומרים לי בית ד' נלך", מדגיש את "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד". המבקשים את השראת השכינה בישראל חייבים להיות שותפים בניסיון מתמיד לכונן את ההופעה העליונה של צדקה ומשפט.
כדי להסיר ספק, הדברים האמורים למעלה אינם מכוונים למאבק נגד בית המשפט העליון, או למאבק כנגד כל גוף אחר. בדרך כלל, בני אדם נוטים לחולשה הגדולה של הייחוס העוול והרשע לאחרים, ואת עצמם הם רואים כמבטאים את הצדק והיושר. אני מכיר זאת מישיבתי בדיני תורה: על אף שברוב המקרים יוצאים שני הצדדים מרוצים לפחות ברמה של פסק שניתן לחיות עימו, פעמים רבות רואה הצד המפסיד את בית הדין כעושה עוול ורשע. על כן, דברי על הפרשה אינם מיועדים לתת כלי נשק במאבקים נגד מוסדות שונים העוסקים בהשתתת הצדק והמשפט. להפך, הם מכוונים כלפי החתירה המתמדת שצריכה להתקיים בנו בעומדנו בפתחו של חודש אלול: תשתית ה"רחמים והסליחות" היא מניעת עוול, תיקון החטאים שבין אדם לחברו, חיפוש אחר נקיות מעושק ידינו, וקיום של "קשוט עצמך". לאחר מכן אפשר לפנות למאבקים הציבוריים של כינון חברה הפועלת לאור הציווי הא-לוהי של "צדק צדק תרדוף", ולא להיות מניפולטיביים ולתמוך בצדק רק אם הוא לצדנו, אלא לחפש את האמת בזוהרתה. גם אז, תמיד צריך לזכור כי יש עוד מערכות רבות של חסד ושל לפנים משורת הדין, ולא להחריב את עצמנו בכוחו השורף של דין תורה בלבד. כשאלו יהיו היסודות של חיינו – נוכל לטפס בקומות הגבוהות יותר של טהרה וקדושה ודביקות בדודנו: "אני לדודי ודודי לי".
(שופטים תשעה)
