מערכת שבתוןארנון גרפי, עו"ד
את מוסר המלחמה הכללי של הצבא, ראינו בפרשת שופטים. בפרשתנו, אנו עוסקים במלחמה על המוסריות של כל אחד מהלוחמים, מלחמתו הפנימית של כל אדם כפרט, כאדם, וכיהודי. למשל, התמודדות עם היצר: "וראית, בשביה, אשת, יפת תואר".
והנה במסגרת מלחמה מוסרית זו אנו נתקלים בציוויים כמו 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה", אשר לכאורה נראים לא קשורים ואולם למעשה קשורים הם ביותר. אציע תפיסה לפיה הציוויים האלה הם בסיס המלחמה של כל אחד מאיתנו–בעמלק.
מעבר לציוויים שהזכרנו לעיל, נצטווינו, כאמור, בציווי חד משמעי שלא יבואו עמוני ומואבי בקהל השם עד עולם. כדי לוודא שהיחס המיוחד הזה לעמון ומואב מובן היטב, מסיימת התורה במצוות "לא תעשה" נוספת הקשורה אליהם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". נזכיר גם את ההוראות הברורות והנוקשות בדבר יחסינו לעמלק: "זכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. .. והָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב … תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח ."
מנגד אנו מוצאים גישה סלחנית במיוחד לשני עמים אחרים, אדום ומצרים, וכפי שמסביר רש"י אין התורה מחמירה בדינם של עמים שניסו "רק" להרוג רבים בישראל, שכן "המחטיא לאדם קשה מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום- נתעבו".
התורה מלמדת אותנו שכאשר מדובר במלחמה על הרוח, וזוהי המלחמה בעמלק, עמון ומואב, הרי שמדובר במלחמה על השורש, שבה לעולם לא יכולה להיות פשרה.
בעל ספר החינוך מציין שכל עולמו הרוחני של העמוני הוא אנטיתזה של העולם שלנו וכנ"ל מואב אשר שכר את בלעם אשר לא את בכורינו ביקש להטביע, אלא ביקש להילחם ברוחנו, בנשמת אפינו, קרי -במשפחה היהודית. ב-"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".
בימינו (וגם בדורות קודמים) קיימת נטייה לראות ב"עמלק" לא כינוי לעם ספציפי (ששמו וזכרו נמחה) אלא אב טיפוס לכל עם שמרים יד נגד בני עמנו. כתב על כך גדול רבני ארה"ב הרי"ד סולובייצ'יק בשנות החמישים של המאה ה-20: ("קול דודי דופק" איש האמונה, ירושלים, תשנ"ב) "אמרתי בשם אבא מרי ז"ל כי פרשת 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור' אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצוה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת ההתקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד – היא הופכת עמלק"
ציינו לעיל, שעולמו הרוחני של העמוני (ודומיו) הוא אנטיתזה של העולם שלנו, שכן כל מהותם היא היותם אנטי חסד, אנטי נתינה, אנטי צדקה. יחסם לעם ישראל המבקש לעבור בגבולם לא היה מקרי או מעידה חד פעמית שנפלו בה ("אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"), אלא זהו האופי הלאומי שלהם ככלל ושל כל אחד ואחד מהם. מנגד, כל מהותו של האדם הוא להיות נותן. זהו צלם הא-לוהים שלו, בכך הוא יכול להידמות לבוראו. כמו הקב"ה – שברא את עולמו כדי להטיב לבריותיו, כך על האדם לגלות בעולם את מידת הנתינה הא-לוהית הזו.
היכן באה השאיפה לתת לידי ביטוי בצורתה המוחלטת?–במשפחה!
הפרטים במשפחה אחראים לא רק לעניינים הטכניים והפיזיים אלא גם למעמד הרוחני, ולשלמות הרוחנית של המשפחה. את זה ביקש בלעם להרוס, היינו את התא המשפחתי הבנוי כל כולו על חסד. ואכן אין זה מקרה שמחצית מן המצוות בפרשתנו עוסקות במשפחה היהודית.
מתוך הפרשה עולה גם כי קשר בין שני יהודים שאין קרבת דם בניהם נחשב בלשון התורה קשר משפחתי, ומכאן השימוש הנרחב בביטוי "אחיך" אף במערכות יחסים ממוניות בין שני יהודים.
מכוח זה מפורטות בפרשה מצוות המחייבות אדם לא להתעלם מאבידת חברו, לא להעדיף את בן האהובה, לא להלין שכר ולקפח עובדים, ("לא תוכל .." ומסבירים חז"ל-תגיע למדרגה בה אופייך ומוסריותך יביאוך למצב ורמה מוסרית בה "לא תוכל להתעלם") ועוד מצוות רבות המפורטות בפרשתנו – פרשת המלחמה ביצר וביסוס חברה טובה יותר.
לסיכום, פרשתנו בנויה כאריג ססגוני שבו נשזרים יחדיו חוטים שונים לתמונה מרהיבת עין, דיני נישואין נקשרים לדיני מלחמה, יחסי עובד מעביד נסמכים להנחיות שיפוטיות לבית הדין, מצוות הנוגעות לשדה ולכרם של אחיך, והדאגה לעבד הזר, הן כולן חלק מקדושת המחנה. ניתן לומר כי ההקפדה על מצוות אלה בכלל, ועל יסוד הנתינה והרוחניות של המשפחה היהודית, וממנה למעגלים רחבים יותר של החברה- בפרט, היא היא ביסוס מחיית זכר עמלק מהאספקט החיובי של המושג, והניצחון האמיתי של הרוח היהודית בעולמנו.
(כי תצא תשעה)
