הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה". מצוות התורה תובעות מאתנו לחמול על אלה שבשולי החברה, לראות את מצוקתם ולהיות הגונים כלפיהם. נדמה שהנחת היסוד של חלקו הראשון של הפסוק היא שגר ויתום הם חסרי הגנה וכך גובר החשש שבית הדין יתעלם מזכויותיהם ויבכר לזכות את העשיר והמכובד על פניהם. הציווי ביחס לאלמנה אינו פונה אל בית הדין, אלא אל האדם הפרטי, אל המלווה. אין לקחת כמשכון בגדי אלמנה. משפט התורה הזה עשוי להתפרש בכמה אופנים. ניתן לחשוב שהמדובר דווקא בבגד, משום שההיזקקות של האלמנה לבגדיה תחייב את המלווה ואותה ליחסי קירבה מפוקפקים שעלולים להדיף ריח רע. אולם, ניתן להסביר על פי ההקשר שהאלמנה בפרשיה זו היא רק דוגמא לעוד סקטור שבשולי החברה. אישה חסרת הגנה, חסרת משענת כלכלית שחייה מרים וקשים. ביחס אליה ציוותה אותנו התורה להמנע מלנהוג בה על פי שורת הדין. האם באומרנו "אלמנה" כוונתנו לבעיה הנוצרת בשל מעמדה האישי או בשל מעמדה החברתי. לשאלה זו עשויה להיות השלכה הלכתית. מה יהיה דינה של אלמנה עשירה ומכובדת?
בשאלה זו נחלקו התנאים: רבי יהודה סבור שדין זה אחד הוא לענייה ולעשירה. ואילו רבי שמעון סבור שמותר למשכן עשירה. שיטתו של רבי שמעון היא ש"דרשינן טעמא דקרא".
את המחלוקת הזו אם את פסוקי התורה יש לפרש בצורה תכליתית או דווקנית, אנו מכירים מכל תחום פרשני אחר. גם פתק למכולת מצריך לעיתים פרשנות. האם כשכתוב "חלב תנובה" זה אומר שאפשר לקנות גם טרה, אלא שדיבר הפתק בלשון בני-אדם, או שמא יש איזה עניין דווקא עם המוצר הזה, הכשרו, טעמו, לקחו כזה מן השכנה וצריך להשיב לה וכדומה. גם הסכמים מצריכים פרשנות מן הסוג הזה. האם העובדה שאדם מכר את ביתו והדברים כתובים שחור על גבי לבן בחוזה שערך וחתם עליו מרצונו החופשי, או שמא ברור שכוונתו הייתה להחליף דיור לרכוש דירה אחרת במקומה, וכיוון שהעיסקה המיועדת בוטלה, שמא בטל גם חוזה המכירה שנעשה. האם יש כאן תנאי סמוי שאינו מדובר, אך קיים? אפשר לתת דוגמאות רבות מתחומי משפט וחיים שונים. אנחנו מתמודדים עם השאלה לא רק בעניינים משפטיים אלא גם בענייני חולין.
הקושיה הזו, ביחס לתורה קשה שבעתיים. כיוון שגם אם נאמר שיש לקחת בחשבון את 'כוונת המחוקק' ולפרש את התורה בהתאם לתכליתה, עדיין ניאלץ לדון מה הייתה כוונה זו. המחיר של הבחירה בפירוש הדווקני, אף הוא ידוע.
מעשה ששמעתי בילדותי מבאר את הבעיה בפירוש הדווקני. מעשה בילד שמו אפמינונדס. אותו אפמינונדס נשלח לבית סבתו והיא נתנה לו כלב במתנה. הילד חזר הביתה ללא הכלב כי איבד אותו בדרך. או אז אמרה לו אמו: "בפעם הבאה שסבתא תתן לך משהו, קשור אותו בחבל ולא תאבד אותו בדרך". בפעם הבאה הסבתא נתנה קציצות…
הסיפור המשעשע נמשך. והטעות שבאי הפעלת שיקול הדעת של התאמת ההוראה למציאות מעורר גיחוך. לעיתים, עושה רושם שהילד חסר היגיון, ולעיתים, שהאם הייתה צריכה לקלוט את הבעיה.
והנה אנו מתמודדים עם השאלה הזו עצמה- אם לא נעמיק במשמעות הדברים נאבד את טעמם בדרך ואולי גם את האימון בנותן התורה. אם נעמיק במשמעות הדברים, ייתכן שיום אחד נמצא את עצמנו מקיימים את המצוות שיצרנו לנו במו ידינו.
מהסיבה הזו המחלוקת לא הוכרעה. היא נמשכה להיות מחלוקת בשאלת טעמי המצוות באופן רחב. שאלת הענקת טעם ויסוד למצוות הייתה שנויה במחלוקת בין הפילוסופים של ימי-הבינים. בד בבד המחלוקת הפכה ממחלוקת פרשנית: "מה כתוב?", למחלוקת תיאולוגית. נימוקי המתנגדים לדרישת טעמי המצוות מבוססת על הרציונאל שמחשבות הבורא אינן בנות-השגה, הטעם לקיום המצוות הוא האמונה בה' ולא הערך הנקנה בזכותן. העמקה בטעם המצווה מסוכנת. שמא יושתת הציות על השכל וההיגיון ולא על קבלת-עול. לעומתם, נימוקי התומכים: הרצון להצביע על מוסריות וישרות התורה, האמונה שתורתנו מבוססת על עקרונות של צדק ושמטרת המצוות היא לעדן את התנהגותנו. בנוסף, המודעות לתכלית המצווה מגבירה את ההשפעה החינוכית שלה.
ביסוד המחלוקת מצויים הבדלי תפיסה בהבנת מהות האלוקות ומשמעות התורה. האם התורה ניתנה כדי לייצר חלל מקודש מרוחק מן החיים, או שמא היא ספר הדרכה לחיים עצמם, הנתון בדיאלוג עם מציאויות משתנות. הבדלים אלו הוקצנו במאה הי"ט כשהוצעו רפורמות בדת. בדורנו, נוספה השאלה הפוסטמודרנית אם יש אמת מוחלטת. או שמא ייתכן שהתורה יחסית.
חיזוק מעניין מציע ר' צדוק הכהן מלובלין לעמדה המבזרת של ההלכה:
"דמשה רבינו לא רצה להמנות סנהדרין… הוא רצה להנהיגם שיוכלו לראות כל אחד נגעי עצמו בעצמו ויהיה כל אחד עיניו בראשו וזהו אור שיהיה לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו ".
לדבריו, בעתיד ילמדו כל אחד לשפוט את עצמו, ולא יהיה עוד צורך במורי הלכה ובריכוז הסמכות. דא-עקא "עיניו בראשו" הוא מטלה לא פשוטה. כובד האחריות להסתכל בעיניים ולהכריע בכנות, ביושר ובאמונה מחייב עבודה מתמדת וזיכוך ביראת ה'.
(כי תצא תשעה)
