מערכת שבתוןהרב ד"ר אורי נויבירט
בתוך אגדות החורבן, לאחר הסיפור על חורבן הר המלך, מובא סיפור מעניין על גבורתו של בר כוכבא ונפילתו. כך מסופר במסכת גיטין דף נז (בתרגום חופשי):
בין תושבי הר המלך היה אדם אחד שקראו לו בר דרומא (ככל הנראה מדובר בבר כוכבא שהיה מבני דרום ארץ ישראל). אדם זה היה נכנס לתוך מחנה הרומאים, הורג כמה מהם ויוצא החוצה.
הקיסר של הרומאים הוריד את כתרו והניח אותו על הקרקע, לאחר מכן פנה לקב"ה וביקש שלא ימסור אותו ואת מלכותו בידי אדם אחד.
בסופו של דבר פיו של בר כוכבא הכשיל אותו, בכך שאמר: "הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא אלוקים בצבאותינו".
על עצם הקביעה כי בר כוכבא 'נכשל בפיו' מקשה הגמרא ואומרת כי כבר דוד אמר בתהלים את הפסוק הזה (ס, יב); והיא מתרצת כי דוד אמר זאת בתמיהה, כלומר: האם אלוקים עזבתנו ולא תעזור לנו במלחמה? ואילו בר כוכבא אמר זאת כקביעת עובדה, כלומר: אלוקים עזב אותנו "ואנחנו נעשה מלחמה מעצמינו [=ללא עזרתו]" (מהר"ל, חידושי אגדות על אתר).
לאחר מכן מסופר בגמרא שבר כוכבא נכנס לבית הכסא, הכישו נחש ומת. עד כאן הסיפור.
דומני כי ההשוואה בין בר כוכבא לדוד המלך אינה מקרית ואין היא מסתכמת רק בכך ששניהם אמרו את הפסוק: "הלא אתה אלוקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו".
הן בר כוכבא והן דוד היו מצביאים דגולים אשר הגיעו להישגים עצומים מבחינה צבאית ולאומית.
ברם, ניתן להבחין בהבדלים מהותיים ביניהם בכל הנוגע למידת הענווה-הגאווה ולביטחון בה'.
בר כוכבא נכשל בחטא הגאווה. הוא כל כך סמך על כוחו עד כדי כך שחשב שה' אינו יכול לסייע לו בקרב (בירושלמי אף מסופר שביקש מה' שלא יתערב במלחמה, שלא יעזור ושלא יפריע). בר כוכבא בטח אפוא בכוחו שלו, וכפועל יוצא מכך – לא סמך על ה' או לא הרגיש צורך לבטוח בו.
אך לבסוף על אף כוחו הרב של בר כוכבא – ואולי דווקא בגלל כוחו הרב שהיה המקור לגאוותו – הוא מת, ודווקא על ידי נחש המהלך 'בקומה זקופה' (מדרש אגדה בראשית ג) ומסמל את הגאווה.
דוד, לעומת זאת, ניחן במידת הענווה וגם תלה את בטחונו בה'.
על ביטחונו המוחלט של דוד בה' ניתן ללמוד מתוך דברי החיזוק שאמר לפני שנלחם עם גוליית:
"ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמואל א, יז, מז), וכן "וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו" (שם, יז, מז).
דוד בוטח אפוא באופן מוחלט בה' ומאמין שיעזור לו ושיציל אותו מגוליית, ובנוסף הוא מאמין שרק הקב"ה יקבע את תוצאת הקרב.
דוד גם היה ענו מאוד. ביטוי לענוותנותו ניתן למצוא למשל בדברים שאמר לשאול הרודף אותו: "אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד" (שם כד, יד). דוד כינה את עצמו פרעוש המהווה סמל לבעל חיים בזוי.
מובן שיש קשר בין מידת הענווה-הגאווה למידת הביטחון בה', שכן אדם גאוותן עלול לזקוף את הישגיו לכוחו ולעוצם ידו וממילא לשכוח את ה'. מנגד, אדם ענו מבין שכוחו מוגבל ושהוא תלוי בה' וממילא שם בו מבטחו. וכפי שאמר דוד בתהילים (כח, ז): "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי".
(נצבים תשעה)
