אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])הרבה צרות הביאה אתה הגלות. כאילו לא די היה לנו בכך שגלינו מארצנו, כאילו לא די היה לנו בכך שהושפלנו וגורשנו, וכאילו לא היה די לנו בכל הצרות ועוגמות הנפש שהמיטה עלינו הגלות, הרי שבנוסף לכל אלו גרמה הגלות לעוד מספר שברים ובקעים בתוך כלל ישראל- בין שבטים, בין עדות, בין דעות, בין גוונים ובין עוד כל מיני דברים שמפרידים.
מאז גלות עשרת השבטים בעצם לא חזרנו לשבת כל המשפחה ליד שולחן השבת כפי שהיינו רוצים שיהיה. הפיזור, המאבק להישרדות, הטלטלות והמלחמות יצרו עם אחד אבל מפוזר ומפורד בין העמים, כאשר כל שבט וכל קהילה דואגים לעצמם ולוחמים על הישרדותם.
מעל לחוקי הטבע שרדנו, ומעל לחוקי הטבע שבנו הביתה. שבנו לציון ברינה אך פצועים וחבולים משוט הגלות שהיכה בנו ללא רחם. שבנו לציון מצפון ומים, מארבע קצוות תבל כששפתותינו ממלמלות 'לשנה הבאה בירושלים', אך כל שבט מילמל זאת בשפה אחרת, במנגינה אחרת, בקצב אחר, עם מאכלים אחרים, מנהגים שונים, ועם צבע עור ומנטליות שונים.
לא קלים הם חבלי הגאולה – פעמים והם פוצעים ומכאיבים, אך אין בכך כדי להמעיט מגודל התקופה.
ב"ה ובשעה טובה אחרי מאות שנות עליות ושיבת ציון, וששים ושמונה שנות ריבונות ועצמאות, הגיעה העת לעלות קומה נוספת בבניין ולסיים עוד מסגרת חברתית גלותית שבה כל שבט חי בנפרד.
יום ט"ו באב מזוהה אצלנו עם מספר דברים, ואחד מהם הוא ההסבר לכך שיום זה הוא יום טוב, על פי הגמרא במסכת תענית: "אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה".
מציאות החיים על פי שבטים הייתה הכרחית לצורך הישרדות במשך אלפי שנות גלות, ולצורך גיבושו ועיצובו של העם בתחילת דרכו.
עברנו כברת דרך ארוכה מאז, וחלק מהותי ומשמעותי מתהליך שיבת ציון חייב לכלול גם את העניין החברתי, הקהילתי והרוחני הזה של חיבור השבטים מחדש.
עם חפץ חיים אסור לו לאפשר שהנושא העדתי והשבטי יהפוך להיות למוקד של מחלוקת מתח ושנאה.
ב"ה ובשעה טובה, כרבים רבים אחרים המשתתפים בחתונות, שמחה גדולה ממלאת את הלב לראות את קיבוץ הגלויות והחיבור בין הזוגות המשפחות והשבטים.
בשעה טובה אני מתבונן בנכדיי ה'רב עדתיים' ויודע שב"ה בדור הבא הם בכלל לא ידעו להגדיר את עצמם במושגים אלו של עדות ושבטים. הם פשוט יהיו ב"ה יהודים טובים – לא אשכנזים, לא ספרדים, ולא עוד כל מיני הגדרות שיעבור זמנן, או גוונים מפרידים ומחלקים.
עם תחילת שיבת ציון בדור שלנו- גם החלו השבטים לבוא זה בזה.
זו מלאכה רגישה, וצריכה להיעשות בשום שכל, ברגישות ובעדינות- אבל היא צריכה להיעשות, והיא נעשית. ומי שימשיך להפטיר כדאשתקד מתוך איזה געגוע לימינו כקדם של גלות ועדתיות, יהפוך להיות לא רלוונטי יותר למציאות הבריאה המתהווה בישראל. שבטי י-ה מתחברים זה לזה, ויוצרים מציאות לא של גלות, אלא של מעמד הר סיני- של איש אחד בלב אחד, חברה אחת ועם אחד.
(ואתחנן תשעו)
