הלכות מוטוריקה

אמרו פעם על אחד הידוענים כי הוא זקוק בדחיפות לאורתופד. "יש לו בעיה מוטורית קשה". "מה הבעיה?". "הוא לא מסוגל לשלוח את היד לכיס ולהוציא משם כסף כדי לשלם, או כדי לתת תרומה".
ה'בעיה המוטורית' הזו מאפיינת לא מעט אנשים. רבים מהם הם בעלי לב טוב, כוונות טובות, אך הפער אצלם בין "ברוך שאמר" לבין "אומר ועושה", בין "כך היה אומר" לבין "כך היה מונה", גדול מאד ולא אחת נראה כבלתי ניתן לגישור.
פרשת השבוע מלמדת אותנו פרק מאלף בהלכות מוטוריקה.
"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך בשעריך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון… כי פתח תפתח את ידך לו… השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל… ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו… נתן תתן לו… על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לו".
התורה מדגישה, וחוזרת ומדגישה את פתיחת היד, ו"פתיחה" כפולה היא: "פתח תפתח את ידך לו". פתיחה רחבה זו, על שתי פניה, השלילית והחיובית – "לא תקפוץ את ידך" ו"פתח תפתח" – מבטאת את רוחב הלב, את השמחה שבנתינה.
כפי שהדגישו חכמים, ראשונים ואחרונים, לא רק ה"מה" חשוב כאן אלא גם ה"איך". מתן הצדקה צריך להיעשות בשמחה, בסבר פנים יפות, ולא בפנים חמוצות, כמטלה ומעמסה שהנותן מבקש להיפטר הימנה. ועוד אמרו חכמים: "פתח תפתח" – אפילו כמה פעמים. לא פעולה אקראית, חד-יומית ("כבר תרמתי"), אלא אורח חיים, הוראת קבע.
עד כדי כך חשובה מצוות הנתינה בשמחה, שהרמב"ם בהלכות מתנות עניים (י, ד) והשולחן ערוך (יו"ד רמט, ג) מלמדים אותנו ש"כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע, אפילו נותן לו אלף זהובים(!) – איבד זכותו והפסידה"
כל שחקן שחמט מתחיל יודע מה חשיבותה של "פתיחה", שעשויה להכריע את גורל המשחק כולו, עוד בטרם נעשו צעדים משמעותיים. הפתיחה היא המפתח לכל. מכאן נולדו כל אותן "פתיחות": פתיחה הודית, רוסית, איטלקית, סקוטית, צרפתית, ספרדית ועוד כהנה וכהנה.
התורה מלמדת אותנו "פתיחה יהודית" מהי. ולא לחינם נזכרו כאן שלושת האיברים: העין, הלב והיד.
מתן צדקה וגמילות חסד, והם מן "הדברים שאין להם שיעור", כרוכים בהפעלת החושים כולם. ראש לכל: מוּדעוּת. לא "עצימת עיניים" אלא התבוננות בסובב אותך. חלק גדול מחוליי החברה אינם בשל לבם הרע של אנשיה אלא בשל חוסר מודעותם, שלא לומר התעלמותם, מן הסובב אותם. הם פשוט לא מבחינים בכל אותם "אנשים שקופים" הניצבים לידם יום יום, שעה שעה. בשומר הניצב בפתח המשרד או הקניון, במנקה עם הדלי והמגב שבא לנקות אחריהם, בעובד המשמרת שמדיר שינה מעיניו אך מרוויח פחות משכר מינימום ואינו זוכה לתנאים סוציאליים כלשהם, בעבדי – לא עובדי – הקבלן שחרב הפיטורים מונפת דרך קבע על ראשם, בילדים המוכים, בנשים מסורבות הגט ומוכות האלימות, במלקטי הירקות מהרצפה בשוק בערבו של יום. כולם נמצאים כאן, ממש לצדנו, אבל לא תמיד אנו 'רואים אותם.
התורה מצווה אותנו תחילה לראות. שלא תהא עינינו "רעה" באחינו האביון. "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". לאחר מכן, עלינו לפתוח את לבבנו. להימנע מאוטם שריר הלב, ולפתוח אותו ל'אחר'. שלא נגיע ח"ו למצבו של אותו אדם, שלאחר שנפטר מהתקף לב, אמר עליו מישהו: "מוזר, כל השנים לא ידעתי שיש לו בכלל לב"…
ה"עין", המוּדעוּת, וה"לב", פתיחת הלב, הם תנאים בלתם-אַיִן, אך לא די בהם. חייבת להצטרף אליהם גם ה"יד", פתיחת היד. כמה רבים הם בינותינו האנשים הטובים, שחושבים מחשבות טובות, ומתכננים כיצד לעזור ולסייע. אך בהגיע שעת המבחן, נשכחות ההבטחות, מחמת עצלות או מהיסח הדעת, ומפנות מקום למעשים אחרים.
התורה מלמדת אותנו שרק השילוש, השילוב בין העין, הלב והיד – הם הערובה לקיומה של חברה בריאה וצודקת יותר, חברת רווחה ולא חברת רווח, "חברת כוח אדם" ששמה פחות דגש על הכוח ויותר על האדם.
לפי פשוטו של מקרא, מדובר כאן באביון ה"קלאסי", העני והדל, שיושב בשערי העיר או פושט יד בצומת הרמזורים בתקווה לקבל פרוטה לכיסו. אך הכתוב ממשיך: "כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". ופירשו חז"ל (כתובות סז): "אשר יחסר לו" – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין". הווי אומר: עניות אינה נקבעת רק לפי מבחן אובייקטיבי, אלא גם לפי מבחן סובייקטיבי. גם מי שאינו פושט יד ברחוב, אך פוטר מעבודתו וכבודו נרמס, זקוק לעידוד ולתמיכה. והדברים מודגשים בדברי בעל ספר החינוך (מצווה תמט): "ואתה בני אל תחשוב שעניין מצוות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים… וכלל העניין שכל המהנה את חברו, בין בממון, בין במאכל, או בשאר צרכיו, או אפילו בדברים טובים ודברי ניחומין בכלל מצוות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד".
(ראה תשעו)