הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)כי תצא למלחמה. מנקודת מבט מסוימת, העולם הוא שדה קרב אחד גדול. לא רק מלחמות כפשוטן מתנהלות בו בשפע (מעטים הם הימים בתולדות האנושות בהן לא התחוללה שום מלחמה במקום כלשהו), אלא גם מלחמות ומאבקים מסוגים אחרים: הכלכלה היא מלחמה בין יצרנים, צרכנים, סוחרים, בנקאים ושאר מגלגלי כספים. הפוליטיקה היא מלחמה בין קבוצות אידיאולוגיות ומוקדי כוח שונים. הספורט הוא סוג של מלחמה מעודנת. אפילו היחסים בין המינים ובתוך התא המשפחתי מכילים יסודות של מאבק, כיבוש, שליטה וכדומה. במובן המופשט יותר, כל התנגשות בין דעות ורעיונות היא מלחמה. כל זאת בלי להתייחס לעולם החי והצומח, המצוי באופן מתמיד במצב של מלחמת הישרדות וקיום, ואפילו לחוקי הפיזיקה הבסיסיים ולחלקיקי החומר, שגם ביניהם מתקיימים מאבקי כוחות. מלוא כל הארץ מלחמות.
"מלחמה היא גיהנום", אמר גנרל שרמן במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. ואכן, מי שמכיר מקרוב את זוועות המלחמה יודע שיש בה מעט מאד תהילה וכבוד והרבה מאד ייסורים, השפלה ואובדן צלם אנוש. אך עם זאת, אנו מאוהבים במלחמה. אנו מוצאים בה משהו מרתק. לא לחינם סרטים, ספרים ומשחקים כה רבים עוסקים במלחמות ובלחימה, דמיוניים או היסטוריים. מי לא נהנה לראות סרטים מוחשיים על מלחמות הרומאים, המונגולים, הוויקינגים, האבירים או צבאות מודרניים יותר? אפילו מלחמות העולם ומלחמות דורנו כבר זוכות להילה רומנטית. הזוועות של דור אחד מספקות חומר לסרטים המגניבים של הדורות הבאים.
בכך בא לידי ביטוי ההבדל בין הפרט לבין הכלל, האופיינית כל כך למלחמה: מה שמנקודת מבט פרטית נראה כמו גיהנום, נראה אחרת כאשר מתבוננים אליו מלמעלה, ממרחק הזמן והמקום. צבאות ועמים אינם רק קבוצות של אנשים פרטיים, אלא ישויות קולקטיביות בעלות קיום עצמאי ושאיפות שונות מאלה של היחיד. זו הסיבה לכך שבמלחמה מוכנים חיילים להקריב את חייהם הפרטיים לטובת ניצחון הכלל: הם הופכים להיות חלק ממשהו גדול יותר ומתבטלים כלפיו. הדם, היזע והדמעות משמנים בסופו של דבר תהליכים היסטוריים המעצבים את פני העולם ומקדמים את האנושות למקומות אליהם לא יכלה להגיע בלעדיהם. אין זה אומר שיש לשאוף למלחמה; הברכה הגדולה ביותר היא השלום. אבל אם ברא הקב"ה את עולמו כך שהמלחמה המתמדת היא זו המניעה את המציאות, הרי שגם לכך יש סיבה. ה' איש מלחמה, ה' שמו.
בדורנו עולה שוב ושוב שאלת היחס לאזרחי האויב בזמן מלחמה. רוב הוגי הדעות והמשפטנים דורשים אבחנה בין אזרחים לחיילים, ואוסרים על פגיעה מכוונת באזרחים, אם כי הם מתירים נזק היקפי פרופורציונאלי כאשר יש צורך בכך. הבעיה היא שדרישה כזו מתאימה אולי לצבאות האבירים של ימי הביניים, לא למציאות המלחמה המטושטשת בימינו, בה האבחנה הזו קשה מאד לביצוע. לא רק שאזרחי האויב וחייליו נוטים להיות מעורבבים זה בזה, לא ברור גם מה בדיוק ההצדקה לפיה פקידה לובשת מדים בשלישות היא "מטרה לגיטימית", ואילו תעשיין נשק המספק תחמושת לצבא הוא "אזרח חף מפשע".
ניסיונות שונים נעשו לספק בסיס הגיוני לעיקרון האבחנה בין אזרחים לחיילים, אך ללא הצלחה מרובה. נראה שהדרך היחידה לנהל לחימה יעילה בימינו היא מתוך גישה קולקטיביסטית, הרואה את האויב כאיש אחד שהפרטים הם אבריו השונים. כשם שמותר לפגוע בבטנו של האויב, ולא רק בידו המונפת לעברך, כך מותר לפגוע בכל מטרה הנדרשת לניצחון במלחמה. אין זה אומר שהפרטים מאבדים לגמרי את זהותם; גם במהלך המלחמה אין להרוג סתם אדם שאינו מהווה איום ואין כל תועלת בהריגתו. אבל במידה ויש צורך בכך, על הצבא לפגוע באויב בכל דרך וצורה שתביא לניצחון מהיר, מתוך ראייה קולקטיביסטית ולא פרטנית.
(כי תצא תשעו)
