הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)יש נטיה כזו, לפחד מהאופטימיות, להירתע מהאמונה בדברים מעודדים ומשמחים, מחשש שזוהי אשליה עצמית. אנשים רוצים להאמין שיש אלוקים, שיש משמעות, שיהיה טוב, אבל הם פוחדים שעצם הרצון שלהם להאמין בכך פוגם בשיקול דעתם הרציונלי. לכן הם נרתעים לאחור ומעדיפים לאמץ עמדה פסימית וקודרת כמה שיותר, לפיה האופטימיות היא אשליה הנובעת ממשאלות לב, ואילו התיאורים הקודרים והלא-נעימים של המציאות הם "האמת הכואבת והמפוכחת". לא רק שהם מאמינים שכך הם מתקרבים יותר לאמת ונזהרים מאשליות, אלא שהם גם יוצרים סביב עצמם הילה של מעין קדושים מעונים, אבירי האמת המוכנים להתבונן במציאות ללא כחל ושרק, ולהכיר ברוע, בפגמים ובחוסר המשמעות שבה בלי להשלות את עצמם.
סיבה נוספת הדוחפת אנשים לכיוון זה היא החשש מפני התבדות. האופטימי ניצב בפני סכנה שתקוותיו יתנפצו אל סלעי המציאות הקשה, ואכזבה מרה וכואבת מצפה לו. לפסימי, לעומת זאת, צפויות רק הפתעות נעימות: אם העתיד יהיה רע, הרי שלכך ציפה מראש, ואם הוא יהיה טוב – אדרבה, תמיד נחמד להיות מופתע לטובה.
אלא שנטיות אלה, על אף שהן מובנות, אינן רציונליות יותר מהנטיה לאופטימיות. נכון שמשאלות לב עלולות להטות את שיקול דעתו של האדם – אולם הפחד המופרז מפניהן עושה זאת באותה מידה. כפי שניסח זאת הפילוסוף ויליאם ג'יימס: מדוע עלינו להיכנע דווקא לרגש הפחד, המזהיר אותנו מפני האמונה, ולא לרגש התקווה הדוחף אותנו לעברה? וכי רגש הפחד דווקא הוא המייצג את ההיגיון? לא מדובר כאן בהיגיון מול רגש, אלא ברגש אחד מול כל השאר הרגשות, ולפחד אין שום עדיפות רציונלית בהקשר זה. כשם שהמאמין האופטימי עלול לאמץ דעות שגויות בשל רצונו להאמין, כך הספקן הפסימי עלול להחמיץ דעות נכונות בשל חששו להאמין. הספקן הפסימי אינו אביר ההיגיון המפוכח המביט ישירות במציאות – להפך, הוא הפחדן שאינו מעז להאמין בטוב מחשש להתבדות.
החשש מפני אכזבות מחזק כמובן טענה זו. נכון שנחמד יותר להיות מופתע לטובה, אבל זוהי הטיה נפשית, לא רציונלית; ביטוי לפחד, לא לריאליזם או היגיון.
הבה ננסה אם כן להשתחרר מהפחדים שלנו, ולהעז להאמין באפשרויות היותר טובות ומשמחות, שמרוממות את הנפש שלנו ולא מדכאות אותה.
(ויצא תשע"ט)
