ושכחת

מצוות שכחה, המכוונת את האדם שלא לשוב על עקבותיו ולאסוף את העומר שנשכח מאחור, היא מצווה מרתקת. אי אפשר 'להתכוון' במצווה זו. מדובר באוקסימורון: קיום מצווה מחייב מצב של מודעות ורצון. במצווה זו, כל כוונה או החלטה לקיים את המצווה מטרפדת אותה. החיוב על האדם הוא רק אם וכאשר הוא באמת שוכח עומר בשדה. ועל פי הספרי: "למען יברכך: …אמור מעתה: נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה".
ההדגשה היא שלבעל הבית אין לו שום דרך להשפיע על המעשה. להיפך, כל מאמץ שיעשה להשפיע על התוצאה יקלקל את המצווה.
תחושת הברכה משמים כשאדם זוכה לשכוח עומר בשדה, מתוארת באגדה שבתוספתא:
"מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים.
אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?
אמר לו: כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו. זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו".
כמה דינים והלכות מסתעפים מן העיקרון הזה. הניסיון של חז"ל לתאר כיצד "נראית" השכחה אינו חייב להתפרש כאוסף של גדרים יבשים ומדויקים שנועדו לברר את המעמד המשפטי של העומרים. ניתן לטעון שאלו הלכות שמתארות את הביטוי החיצוני של התנועה הנפשית הפנימית של השכחה.
באמצעות הסיטואציות השונות חז"ל ניסו לבטא במדויק מהי העמדה הנפשית ממנה נובעת השכחה. הציור הנפשי הזה נעשה בקווים עדינים. כך אנו מוצאים במשנה דיון בשאלה אם עומר שהוצא מן השדה והונח מחוץ לו ושם נשכח, נחשב לשכחה. השאלה אינה שאלה מדיני הקניין. השאלה הנשאלת היא אם הייתה הרפייה מן העומר ומן האחיזה הקניינית הבעלותית בו. השאלה היא האם הסחת הדעת היא שכחה. דיון אחר עוסק בשאלה אם שלושה עומרים שנשארו בשדה הם שכחה. ונראה שיש הנחה שאם האיסוף היה לא שיטתי ולא עקבי, לא ברור שהייתה כאן שכחה בכלל. שני עומרים הם שכחה, אבל שלושה הם כבר בעיית התארגנות. מה הדין אם הפועלים שכחו את אחד העומרים, אך בעל-הבית זוכר את העומר ומתכוון לקחתו, או להיפך. מי מוסמך לשכוח?
בשורשי המצווה (תקצב) מבאר ספר החינוך שהעניים הרואים את כמויות העומרים שבעל הבית אוסף לו, כמהים לעומר אחד משלהם. הם יושבים ומצפים לשכחת בעל הבית, ל'פירורים' שיפלו משולחנו. ספר החינוך מוסיף: "גם יש בזה תועלת לבעל השדה שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת השם לעולם". עמדת בעל ספר החינוך הוא שהתנועה הנפשית הגורמת את השכחה, קשורה גם לאופיו של בעל הבית ולמידותיו ולא רק לעמדה הנפשית הנקודתית. בעל בית קפדן מדי לעולם לא ישכח עומר, וסביר להניח שגם פועליו לא ישכחו. בעל בית רשלן מידי, אף הוא אינו שוכח, הוא פזור דעת, השכחה שלו אינה מעידה אלא על בלבול ועל בטלנות, ולפיכך אינה שכחה כלל.
חז"ל עמלו לשרטט את דרישת התורה לשכחה של ממש, כזו שאינה רשלנות, אינה בטלנות, אינה העלמת עין או תקלה וגם אינה פיזור דעת או גסות לב. לפיכך אומר בעל ספר החינוך כי שכחה של ממש תיתכן רק בהינתן המידה האנושית של הנדיבות ורוחב לב. אדם שיש לו את הנחת לאסוף מה שיש לו, הוא רחוק מלהיות קטנוני. הוא מתייחס לשדה כאל מקור השפע והברכה, אך אוסף את תבואתו כבן-מלך מרוחק מן העמדה של הנמלים המלקטות כל גרגר, הנחת והנדיבות הן שמזכות את האדם במצוות שכחה.
על רקע העובדה שלטענתנו מצוות שכחה מחייבת את האדם לדעת להיות לפעמים גם "שוכח" (!), כדאי לשים לב לכך שפרשתנו מלאה גם ב"זכורים" (עמלק, מרים ועבדות מצרים). זה מחייבנו לעיון ביתרונות השכחה ולעומתה של הזכרון. ומכך לגזור את מבנה האישיות הנכון.
בעל חובת-הלבבות מונה את יתרונות השכחה וחסרונותיה: אדם שכחן אינו מחזיר הלוואות, הוא שוכח אותן. הוא גם שוכח דברי חכמה ששמע. בהקשרים אלו, אנו אומרים שהאדם מצווה להיות "זוכר". הוא מצווה להיות בתודעה קשובה. אולם, מוסיף בעל חובת-הלבבות, יש גם תועלת בשכחה. אדם שמסוגל לשכוח הוא אדם מאושר שאינו עסוק כל היום בצרות שקרו לו, ובטרדות ביחס לעתיד. הוא רגוע יותר. והוא מסכם:
"הלא תראה, איך הושם באדם הזכרון והשכחה,
והמה מתחלפים ושונים זה מזה,
והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלות".
שילוב הזכור והשכח בפרשתנו מכוונן למינונים נכונים. יהי רצון שנזכה לזיכרון מצוין וליכולת לשכוח, בהקשרים הנכונים והרצויים.
(כי תצא תשעו)