הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)במרכזה של פרשת כי תבוא מעמד הברית בהר גריזים והר עיבל. מעמד זה מתואר בפרוטרוט בפרשה ובמשנה (סוטה ז ה) ובו נאמרות הברכות והקללות, במעמד כל העם. זוהי המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, לפני ההתנחלות של כל שבט בנחלתו (אבן עזרא דברים כז ג) והיא כוללת את התכלית לשמה עם ישראל נכנס לארץ (רמב"ן שם).
בספר יהושע מתואר כיצד קיים יהושע את המעמד בסמוך לכניסה לארץ לאחר הקרב לכיבוש העי: "אז יבנה יהושע מזבח לד' אלקי ישראל בהר עיבל, כאשר ציוה משה עבד ד' את בני ישראל וגו', ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההלך בקרבם" (יהושע ח ל- לה).
עיון בשנים עשר ה'ארורין' הנאמרים במעמד מעלה שאלה לגבי תכליתו של המעמד. מדובר על מקבץ של ציוויים, ברובם עניינים של מוסר בין אדם לחברו: מקלה אביו ואימו, מסיג גבול רעהו, משגה עיור בדרך, מטה משפט גר יתום ואלמנה, מכה רעהו בסתר, לוקח שוחד, ואיסור עריות ומשכב בהמה. בציווים מודגש שמדובר על דברים הנעשים בסתר, ועל כן קשה לאכוף אותם (רשב"ם שם).
הכניסה לארץ כוללת מעבר מקהילה לעם ריבוני בארצו. הבסיס לקיומו היציב של כל עם הם חוסנה של המערכת החברתית והיחסים שבין אדם לחברו. אלה תלויים בטבורם בתשתית המוסרית, ובכללי ההתנהגות. מה שנכון לכל עם מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר על עם ישראל בארץ ישראל. כאשר מדובר על התנהלות גלויה שמעל לפני השטח מתקיימת מערכת איזונים בתוך החברה, אולם החברה אינה מסוגלת להתמודד עם המעשים שנעשים בסתר ופוגעים בחוסנה ובבסיס קיומה: "החטאים הנזכרים כאן נעלמים בדרך כלל מעיני הבריות, והחברה האנושית שומרת החוק איננה יכולה לפקח עליהם" (רש"ר הירש דברים כז טו).
המעמד שמתקיים מיד בכניסה לארץ, כעם, במעמד כל עם ישראל, מלמד גם על מכלול המעגלים של המוסר והמידות שיש להתייחס אליהם: בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו במעגל הקרוב, ובין אדם למדינתו. בשני האחרונים מדובר על מערכת של כללים דו-סטריים. לא רק במה שהיחיד מחוייב כלפי חברתו ומדינתו, אלא גם מה שהחברה והמדינה מחויבות לו. מערכת זו מורכבת משום שלא פעם יש בה מתחים ודיאלקטיקה בין צרכי הכלל וצרכי הפרט.
אנו מבקשים להתבונן במעגל נוסף וייחודי שמתווסף בעקבות הכניסה לארץ, ה'מוסר הקולקטיבי'. כללי המוסר של ההתנהלות הקולקטיבית כמערכת אחת בעלת יעוד. "אויר חוץ לארץ יכול רק לנשוא את הרעיונות של היחידים, להפכם אל יסוד הטוב. לרוממם ולשגבם שגוב אישי ופרטי, אבל בשום אופן אין לו כח של תפישה כללית, לקחת עמו את כל המחשבות הזרות, הכוחות הגרועים הפסולים והמגושמים יותר מדאי הנמצאים בכללותה של האומה ולהפכם לטובה ולברכה. דבר זה, עבודת קודש זאת, אי אפשר שתעשה אלא ע"י אוירא דארץ ישראל בכח תורת ארץ ישראל, וכו'. כשהמחשבות הזרות, הנופלות לא רק בלב ובמח פרטי כ"א בלבה ובמוחה של כללות האומה לכל צדדיה, אותן המחשבות שנוטלות את זיו חייה, שמטמאות את נשמתה, כשהן עצמן מתהפכות לאורה ולגדולה, לקדושה ולברכה "מרירו למתיקא וחשוכא לנהורא" (מאמרי הראיה ח"א עמוד עח).
לכל עם יש מטרה יסודית שבגינה הוא מבקש להתקבץ ולהתגבש כעם. יש שהמטרה היא קיומית, להיות 'חברת אחריות' הדואגת לחבריה ולצרכיהם. אולם היעוד של הקיום הקולקטיבי בעם ישראל הוא היעוד הרוחני- מוסרי: "בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון הא-להי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט'. זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה הא-להית וכו', למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית" (אורות עמ' ק"ד).
(כי תבא תשעז)
