מערכת שבתוןישי אילן
"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת–שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ. יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. יד לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי–עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. טו הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"
בפרשת וידוי מעשרות יש חלוקה מעניינת הדיבור הוא כולו ביחיד. לעומת זאת כאשר זה מגיע לתפילה הבקשה היא ברבים "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו"
מובן מדוע וידוי המעשרות מופיע ביחיד. האדם מתוודה על מעשיו (הטובים) שלו אולם אנו עדים גם לתפילת יחיד, וכאן לכאורה לנוכח הדיבור ביחיד כך צריך היה להימשך,או לכל הפחות שתיכתב תפילת יחד ותפילת רבים כאחד ולא כפי שהדבר כאן שהוידוי הוא ביחיד והתפילה רק על הרבים.
לענ"ד ההסבר לחלוקה הזו הוא כדלקמן :
המעשר הוא אבי אבות הערבות ההדדית.מעשר עני שהוא המעשר בו אנו עוסקים מסמל יותר מכל את המחוייבות של אדם לאדם. ללוי, ליתום ולאלמנה ולגר.
הפרשת המעשרות היא הפעלה האולטימטיוויית שמשקפת את האחריות ההדדית ואת היותו של היחיד חלק מהעם. על כן גם הבקשה שמתבקשת על יסוד העמידה במחוייבות הזו הינה
וכך גם בוידוי מעשרות התוצאה של הוידוי כפי שהוא עצמו נעשה על ידי הפרט עבור הכלל גם התפילה והבקשה שבעקבותיו היא תפילה של הפרט עבור הכלל.
אנו נמצאים בפתחם של הימים הנוראים. בימים אלו היחיד מתפלל על עצמו, על משפחתו וגם על כלל ישראל מאידך גיסא למותר לציין כי כל אחד מתוודא על חטאיו שלו אבל – בדיוק כמו בווידוי מעשרות מתפלל על כלל ישראל.
אם כך לכאורה יש לשאול מדוע הוידוי על חטאינו ביום הכיפורים נאמר בלשון רבים ולא בלשון יחיד ( בניגוד לוידוי מעשרות כאן ) ?
הרי לכאורה הוידוי במעשרות אינו וידוי על מעשה חטא אלא להיפך על השלמת חובתנו האלוקית ואילו דווקא בחטאינו אנו משתפים את כלל ישראל?!
ביסוד התשובה בשם האר"י ז" מובא עקרון הערבות ההדדית שהזכרנו לעיל כהסבר לכך , כי יש מחוייבות וערבות הדדית כזו בעם ישראל שהעובדה שהאחד חטא מטילה אחריות גם על חבירו.
העיקרון שבא לידי ביטוי בוידוי מעשרות הוא עיקרון מנחה גם ביחס לסוגיית בין אדם לחבירו בתשובה . המתוודה אומר – ככל שמדובר באחריות וחובות אני דבר ראשון עוסק בעצמו ומוודא שעמדתי בחובותי, ככל שמדובר בזכויות ובתפילות איני שם עצמי לבד אלא יחד עם כל העם ואני מבקש על כל העם ולא על עצמי כלל.
התפילה בכלל ותפילות הימים הנוראים בפרט מערבות שתי וערב את הרבים והיחיד. אין אדם יכול להתעטף בטליתו ולעמוד בפני בוראו לבדו – הוא חלק מכלל ישראל, ומצד שני אין אדם שאינו חש את תחושת הבדידות והרצון להתייחד עם בוראו בתפילתו שלו.
גדולתה של תפילת הימים הנוראים היא שהיא מצליחה לעשות את הסנטיזה הנכונה בין הרבים ליחיד ולזקק מנשמת המתפלל את כמיהתו לה' הן כעומד בפני עצמו והן כחלק מהציבור, ואף הכהן הגדול ביום הכיפורים מביא פר חטאת עבור עצמו ובעבור משפחתו ורק אחר כך הוא ניגש לכפר על כלל ישראל.
יה"ר שננזכה שיתקיים בנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" כיחיד וכרבים כאחד ושהקב"ה יקבל את סליחותינו בקשתינו ותפילתנו ברצון.
(כי תבא תשעו)
