הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')"על מה עלי לעשות תשובה, הרי אני שומר מצוות, משתדל לא להזיק, ואף עושה מעשים טובים לעתים קרובות?!", שאלה זו עולה בשיחות הימים האלה או לפחות בהרהורי הלב של אנשים טובים ומאמינים. אענה עליה מתוך התבוננות במצוות וידוי מעשר שבפרשתנו, הקובעת שבשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה, שבאות לאחר שנים בהן הופרש מעשר עני, על האדם לומר שאכן קיים את הפרשת המעשרות כהלכתם. האדם נדרש להכריז: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי". הכרזה זו הינה יוצאת דופן, והיא מעוררת כמה שאלות יסודיות:
1. מדוע להכריז? אנו מצווים לקיים מצוות, אך לא הצטווינו בשום מצווה אחרת להכריז על כך?
2. מדוע יש לומר וידוי דווקא בשנים הללו, ולא לאחר השנים האחרות, בהן מפרישים ואוכלים מעשר שני?
3. בהכרזה: "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" יש, לכאורה, כפל לשון מיותר, שכן אם לא עברתי – בוודאי לא שכחתי?
4. מה פשר היוהרה הזו, וכלשון אברבנאל: "מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?"
5. מדוע חז"ל כינו את האמירה בשם "וידוי", הרי וידוי אומרים על מעשים לא טובים, ואילו כאן מספר המתוודה על מצווה שביצע?
מחבר 'ספר החינוך' (מצווה תרז) הסביר שמטרת ההכרזה היא לחזק את האדם בהפרשת המעשרות, ולגרום לו להיזהר בכך בשנים שקדמו לווידוי. אברבנאל הוסיף שבאמצעות אמירת הווידוי מתפרסמת הנתינה של המתוודה, ופרסום זה מהווה פרס שנועד לדרבן לנתינה כראוי (דברים כו, יב). דומה שהסבריהם לא מעניקים תשובות מספקות לשאלותינו.
הסבר שאציע הוא שווידוי המעשר נועד להזכיר לאדם דווקא את העובדה שהוא רחוק מן השלמות. הווידוי נאמר לאחר שנות מעשר עני, שכן האדם שנתן מיבולו לעניים במשך שנה תמימה מרגיש מאוד טוב עם עצמו. כל אימת שהפריש ונתן לעניים הוא העניק לעצמו ציון לשבח, ובתום השנה הוא רואה את עצמו כאיש חסד נדיב-לב. בדברי הווידוי הללו מזכיר האדם לעצמו שכל אותה נתינה לא הייתה אלא בגלל מצוות ה'. אלמלא הצטווה בוודאי לא היה נותן כל כך הרבה ובהתמדה שכזו (תשובה לשאלה 1-2).
בהצהרה: "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" – המתוודה מכיר בכך שהוא נתן את כל מה שנתן, רק בשל ציווי הבורא. "לא שכחתי" – שאתה הוא שציווית אותי (תשובה ל-3). וידוי מעשר מבקש אפוא להטמיע בלב הנותן דווקא את ערך הענווה. הוא מבהיר שגם מעשינו הטובים אינם מעידים על היותנו כה טובים, אלא רק על כך שאנו מצייתים לחוק (תשובה ל-4).
דברים אלה מובילים אותנו להבנה נכונה יותר של המושג וידוי. וידוי איננו רק על עבירות. גם על מעשים טובים יש מקום להתוודות, שכן גם במעשים טובים יש דרגות שונות, אם מבחינת המעשה עצמו, ואם מבחינת הכוונה והמטרה שהיו לאדם בעת עשייתו (תשובה ל-5).
מסופר שפעם התארח רב סעדיה גאון אצל אדם שאירח אותו יפה, מבלי שידע את זהותו. למחרת נודע למארח שאורחו היה הגאון, והוא רץ להתוודות בפניו שאילו הכירו וידע אתמול את שהוא יודע היום, היה מארחו בהרבה יותר מאמץ והשקעה. רב סעדיה גאון למד מכך לעניין התשובה ועבודת ה', שבכל יום ובכל שנה על האדם להשביח אותן ולהתעלות, שכן הכרת ה' שלו היום עולה על זו של אתמול, ובהתאם להכרה הנוכחית העשייה הקודמת נחשבת לפחותת ערך. התשובה, לשיטתו, איננה רק חרטה על עבירות, אלא גם רצון לשפר את המצוות והמעשים הטובים ולהכניס בהם יותר הידור וחיות, בהתאם לרמה הרוחנית המתפתחת.
בדרך דומה הסביר רמח"ל בספרו מסילת ישרים (פ"ג) את דברי חז"ל: "…ועכשיו שנברא (האדם) יפשפש במעשיו, ויש אומרים: ימשמש במעשיו" (עירובין יג). לדבריו הפשפוש נועד לבדיקת המעשים מתוך מטרה לבער מן העולם את המעשים הרעים, ואילו המשמוש הוא "החקירה במעשים הטובים עצמם", כדי לבדוק ולשפר את הכוונות שמניעות אותם.
חשבון הנפש והווידוי של עבודת התשובה, בדומה לווידוי המעשרות, לא באו לתקן רק מעשים ודיבורים שליליים. הם דורשים מאתנו לגלות יחס של ענווה במעשינו הטובים, ולבדוק גם אותם – עד כמה הם באמת טובים, ובאיזו מידה הם הפכו אותנו ליותר טובים.
(כי תבא תשעו)
