הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם" – ברית ניצבים שנכרתה בין ישראל לאביהם שבשמיים היא ברית כלל ישראלית של האומה כולה. תורת ישראל לא נועדה להעניק משמעות לאדם הפרטי בלבד, ולהביא אותו לחיי העולם הבא. זהו כמובן אחד ההיבטים שלה, אולם התורה שבכתב לא הדגישה כלל וכלל עניין זה. תורת הקודש שקבלנו מריבונו של עולם עוסקת בהקמת האומה הישראלית כולה. מעמד הר סיני הדגיש עניין זה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", וברית ערבות מואב הנכרתת בפרשת השבוע שלנו פותחת בכך. ההתיצבות היא של עם ישראל כולו לברית, ולא של סיירת מובחרת; לא זו בלבד, אלא שהתורה מדגישה כי בברית זו שותפים גם הדורות הבאים: " כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ד' אֱ-לֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
זהו העיקרון שצריך להיות נגד עינינו בכל התמודדות עם שאלות הנוגעות לרצון האישי שלנו להגיע לפסגות, מול האחריות לכלל ישראל. המשל הידוע המופיע במדרש המדמה את כולנו לשטים בספינה אחת, ובשעה שאדם אחד קודח חור בספינה הוא מטביע את כולנו צריך להפוך לתוכנית אופרטיבית ולהסתכלות אמונית בסיסית המעצבת כל מהלך רוחני או פוליטי. השאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו אינה רק האם באופן אישי שמרנו על עצמנו והתעלינו לפסגות של יראת שמיים, אלא ובעיקר האם עם ישראל כולו מתקדם או נסוג, והאם אנחנו עושים את שאנו חייבים לעשות כדי להעצים את הנאמנות לברית שבינינו ובין ריבונו של עולם.
כיצד מקדמים את הכלל כולו ? על זה ניתן וחובה לקיים דיונים אין ספור. כיוון שזיכנו הקב"ה לשוב לארצנו ולהקים בה יישות לאומית ניצבת לנגד עינינו ביתר שאת החובה לבחון את הדברים בעין כללית ולא בעין פרטית. המציאות הנוראה, לדוגמה, של התבוללות הולכת ומחריפה בקהילות היהודיות בעולם כולו והתעלמותנו ממנה מהווה הפרה של הברית אותה קיבלנו על עצמנו, שכן אין אנו פועלים להעצמת הנאמנות של עם ישראל לעצמו, לאלוהיו ולארצו; בחברה בה אנו חיים אין אנו רשאים עוד לומר לעצמנו "אני את נפשי הצלתי" ולהסתכל בסיפוק על פרי ההילולים שמצמיח החינוך התורני שכולנו מקדמים, כי אם לשאול את עצמנו האם קיימנו את חובתנו לברית שבין עם ישראל כולו ובין ריבונו של עולם. כאשר יש ליקויים חברתיים כלליים הדבר נוגע לנו באופן אישי, גם אם אין אנו נפגעים מכך בחיינו הפרטיים, בשל העובדה שייעוד חיינו – הקשר בין עם ישראל כולו ובין ריבונו של עולם – לא מתממש. בין אם מדובר במצוות שבין אדם למקום ובין אם מדובר בדמותו החברתית של הציבור – זהו הייעוד העמוק שלנו.
חודש אלול הוא חודש חידוש הבריתות האלה. בשעה שאנו בונים את עצמו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה בפרשת השבוע המיוחדת שלנו אנו מחויבים לשאול את עצמנו מה אנו מתכוונים לעשות למען הברית הציבורית של האומה הישראלית עם א-לוהיה. נבחר כל אחד את המישור הקרוב אליו – אפשר לעשות זאת בקרוב אמיתי למצוות שבין אדם למקום, ואפשר לעשות זאת במאבקים חברתיים ואתיים. אולם המהלכים צריכים להיות מהלכי אמת, הנובעים מתפישת עולם עמוקה המכירה בכך שעם אחד אנחנו – בארץ ובתפוצות, ואנו נבחנים לפני ריבונו של עולם בעיקר לאור דמותנו הציבורית והלאומית. הכרה עמוקה זו מביאה להכרעות מעשיות רבות, ולפתיחת לב גדולה לחלקים רבים באומה, כי אנשים אחים אנחנו וכורתי ברית נצח משותפים.
(נצבים תשסט)
