הווה, עבר, עתיד

אחת ממילות המפתח בפרשת ניצבים הינה – היום. 13 פעם כולל אותה משה בנאומו. כל הפסקאות בפרשת נצבים כוללות את מילת המפתח – היום, באופן שהיא חורזת ושוזרת למסר אחד את כל תכני הפרשה. בתחילה נכרתת הברית עם הדור בערבות מואב: " אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם…" (כט,ט), בהמשך: "לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱ-לֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם" (כט,יא), וכן : "לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם…" (כט,יב) ומיד משפט המפתח, המחבר בין הדור ההוא אל כל הדורות שיבואו בהמשך: "כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ה' אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם" (כט,יד).
מכאן והלאה הפנייה כוללת גם את הדורות הבאים, ואת הנושאים המרחיבים את הברית, כאמור. בכל נושא כזה מצויה מילת – היום. "איש אשר לבבו פונה", ואינו מעוניין לקיים את הברית : "… אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ ה' אֱ-לֹהֵ֔ינו… (כט,יז) " , אפשרויות התשובה הפתוחות בפניו כיחיד או כציבור: " וְשַׁבְתָּ֞ עַד ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם…" (ל,ב), וכן: " וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל ה' וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם" (ל,ח).
דברי חיזוק באשר ליכולת להקים את הברית: "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא" (ל,יא); זכות לבחירה חופשית: "רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע: אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם, לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו.." (ל,טו-טז), לבסוף, העונש והעדות: " הִגַּ֤דְתִּי לָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵד֑וּן לֹא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה… הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ… (ל,יח-יט).
מה יש בה במילה זו הזוכה להיות מילת המפתח השוזרת את הפרשה בעבר – הווה – עתיד? היום, הוא יחידת זמן שבין זריחה לשקיעה. אדם הנמצא ביום א' לדוגמה, יכול גם באמצע היום לומר כי היום יום א', על אף שהזמן מן הזריחה עד לאמירה כבר עבר, והזמן לשקיעה טרם בה. נמצא כי כל רגעי העבר, ההווה והעתיד של יום א, שעברו או שטרם באו כלולים בהגדרת היום. באותה הדרך מתייחס משה רבנו ליומא אריכתא, עד סוף הדורות.
" יש עבר מתמיד ויציב, שאינו חולף ומתחמק אלא בעינו עומד. עבר זה נדחק ונכנס לתוך רשות ההווה, ומזדווג עם העתיד. ומאידך גיסא, יש עתיד, שאינו גנוז מבעד לערפל, אלא מתגלה עכשיו בכל יופיו ותפארתו" (איש ההלכה, עמ' 95).
לדברי הגרי"ד, עיצוב העבר והעתיד באמצעות ההווה מבטלת למעשה את רצף הזמן הסיבתי. היכולת של האדם לעצב במו ידיו את עתידו לו רק ירצה בכך, מבטלת את הזרימה הטבעית של הזמן.
" העתיד מטביע את חותמו על העבר, וקובע את דמות דיוקנו… עיקר העיקרים של מהות התשובה הוא, כי העתיד ירדה בעבר, וישלוט בו שלטון בלי מצרים", (איש ההלכה, עמ' 96).
תהליך הסיבתיות המוכר לנו מן המציאות הטבעית הדטרמניסטית מתהפך. מודל הזמן הרציף, המוכר, והאינטואיטיבי, המצוי בבסיס הסיבתיות, זה המובילנו מן העבר דרך ההווה אל העתיד אינו קיים באמת. חווית הזמן של הניצבים, מפסיקה להיות טבעית סיבתית. בתוך ההווה שלהם ושלנו מצוי העבר וגם ניצנים של העתיד. היום, על אף היותו מונח של קטגוריית הזמן, הופך להיות בפי התורה מסגרת זמנית כוללת, שבה כלולה כל ההוויה הטבעית, היהודית והאנושית, תוך ביטול מאפייני הזמן הרציף והאינטואיטיבי. המצוות, השמיים והארץ, הבחירה החופשית, ותהליך התשובה הם שחקנים מרכזיים בתוך הוויה זו המעצבים אותה מתוכה ועבורה.
תודעת הזמן הזו אינה רק נחלת הפרט אלא גם של כנסת ישראל. העבר המפואר שלנו משחק תפקיד מכריע במציאות שבהווה. התנהלותנו בהווה תגזור את עתידנו כאומה. אומה בעלת חיוניות כעם ישראל מקיימת דיאלוג מתמיד עם עברה ועם עתידה – בהווה, היום אתם נצבים.
(נצבים תשעו)