שני סוגים של אנשים נקראים בזמננו נצבים: האחד הוא נצבים במשטרה, והאחר הוא נצבים בסרט קולנוע. אותה מילה משמשת בשני המקרים, אבל במשמעות שונה ואף מנוגדת. הניצב במשטרה מוגדר כך משום שהוא עומד איתן וזקוף בעמידה גאה, ואילו הניצב בסרט מוגדר כך מפני שהוא ניצב בלבד, סטטיסט, בדרך כלל אחד מני רבים שאין להם תפקיד משמעותי.
כאשר משה פתח את נאומו בהכרזה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", הוא לא התכוון לומר לבני ישראל: אינכם אלא סטטיסטים, שכן הוא קובע שהם נצבים לפני ה' ולא עומדים סתם. משה בא להקנות לכל אדם מהם מעמד מכובד, ולזקוף את קומתו.
וע היה צורך לזקוף את קומתם של בני ישראל? מדרש ידוע מסביר שלאחר ששמעו ישראל את תשעים ושמונה הקללות שפורטו בפרשת 'כי-תבוא', הם נחרדו ונבהלו, ומשה היה צריך לפייסם, ולומר להם ש-ה' אינו נורא כל כך, עובדה: כבר הכעסתם אותו לא מעט במהלך המסע במדבר, ולמרות זאת אתם נצבים היום לפניו (רש"י לדברים, כט, יב, עפ"י מדרש תנחומא דברים, א).
אולם נראה לי שהצורך בזקיפת קומתם של כל בני ישראל נבע מעובדה פשוטה יותר. במשך כל ההליכה במדבר, אנשי העם הפשוטים הכירו בכך שמשה ניצב לפני ה', ומקבל ממנו נבואה ישירה, אך הם עצמם חוו תחושת ריחוק. מאז מעמד הר סיני בו נאמר "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק", הם רק התרחקו עוד ועוד.
במשך כל השנים הם ראו כיצד משה לומד תורה מפי ה', מעביר אותה לאהרן, לבני אהרן, ואחר כך לזקנים, ומכאן הייתה התורה יורדת למטה בשרשרת המזון הרוחני (על-פי עירובין נד, ב). הם חוו היררכיה ברורה שהמחישה לכל אחד מהם את הריחוק מ-ה'. בעוד הכוהנים עסוקים בעבודת ה', והזקנים בלימוד התורה, היהודי הפשוט היה גרגר קטן בתוך ההמונים המתהלכים במדבר שנים על גבי שנים, כאשר בני הדור שיצאו ממצרים, אף נעו בחוסר תכלית, מחכים להתמזג עם חולות המדבר.
מבחינה מסוימת, ולהבדיל כמובן, הם דמו להמוני הפליטים של ימינו הנוהרים למצוא מקלט במדינות אירופה. כל אחד מהם הנו פרט קטן בתוך נחיל גדול של אנשים. הפליט בדומה לניצב של סרט אינו ניצב זקוף, אלא גורר עצמו, בורח, רובץ על הקרקע, ועלול לאבד את כבודו כאדם, ואת האמונה בעצמו. בצדק אנו חשים חמלה כלפי פליטים, כי גרים היינו בארץ מצרים, ופליטים היינו שוב ושוב בתולדות עמנו.
בדיוק לשם כך באה הברית של פרשת נצבים. לקראת היציאה מהמדבר והכניסה לארץ המובטחת, בני ישראל עוברים מנדודים של פליטי מצרים לתהלוכה זקופת קומה של כובשי הארץ. משה פותח את הפרשה בפירוט יחידאי במקרא של סוגי אנשים בעם ישראל, בו הוא מדבר אל "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". לא משנה מי אתם ומה מעשיכם, אומר משה לעמו, בעצם היותכם שייכים לעם ישראל אתם ניצבים לפני ה'. גם אם אתם אזרחים זוטרים, ומרגישים כמו נצבים בסרט, מבחינת בורא עולם כל אחד מכם הוא במעמד של ניצב במשטרה (וכזכור, זה אמור להיות תואר מכובד…)
אני זוכר את היום לקראת סוף הטירונות, בו המפקדים הודיעו לנו שמעכשיו אנחנו יכולים לקרוא להם בשמות פרטיים, ולא צריכים לפנות אליהם בתואר "המפקד". אחרי חודשים ארוכים של ריחוק מופגן ומוגזם, התבטל הדיסטנס, וכל החיילים, נהיו קרובים למפקדיהם. עם ישראל מסיים בפרשתנו את תקופת ההליכה במדבר, שהייתה עבורו בגדר טירונות. עכשיו, לפני הכניסה לארץ, יש להם כבר היכרות בורא עולם, והתנסות מתמשכת עם קיום מצוותיו על הקושי והנועם שבהם, והם בשלים לברית שבה כל אחד יכול לזקוף קומה ולהרגיש שהוא ניצב לפני ה'.
עמדה זו, של מי שנצבים בברית עם ה', היא שמקנה לנו את הביטחון בעמידה לפני ה' ביום הדין. משום כך אנחנו יכולים להתכונן לקראתו בשמחה, להסתפר ולכבס כדי להראות שאנו בטוחים בדין (שולחן ערוך, תקפא, ד). ויחד עם זאת גם להאמין ביכולת שלנו להשתפר ולכבס את הלב לקראת הימים הנוראים.
(נצבים תשעו)
מניצבים בסרט לניצבים במשטרה
השארת תגובה