החשבון והנפש

לפני כמה עשרות שנים, עמד בחור צעיר מסיגעט שבהונגריה, אוד מוצל מגיא ההריגה לפני הקב"ה ותבע אותו בקול מר. היה זה לאחר שהותיר במשרפות שמאחור את אמו ואחותו, ועוד מאות ואלפים קרובי משפחה, חברים, שכנים.
"אי פעם", כתב באותם ימים, "היה ראש השנה שליט על חיי. ידעתי כי חטאיי מצערים את אלוקים. ביקשתי את מחילתו. אי פעם האמנתי בעומק לבי כי בכל כוונה שלי, בכל אחת מתפילותיי, חבויה הישועה לעולם. היום לא התחננתי. לא יכולתי להיאנח. להפך! חשתי את עצמי חזק חזק. אני הייתי – המאשים. והנאשם – הקב"ה".
באותן שנים, הדהד קולה של זעקת כפירה בעולם. שופר גדול תקע, אך רק קול דממה דקה נשמע. מבין עיי החרבות והעפר.
לפני כשלושה חודשים השיב אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, את נשמתו לבוראו. כשהוא בן 88, זקן ושבע מעשים והישגים, הצטרף לאמו ואחותו ושאר בני משפחתו בעולם שכולו טוב.
אך שאלתו – וכמוהו שאלות לא מעטות אחרות – נותרו תלויות באוויר, עודן מצפות לתשובה.
האם זה אך מקרה שפרשת ניצבים נקראת תמיד בערבו של ראש השנה, ואף ממנה עולה ובוקעת שאלת השאלות: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?".
כך, לנוכח השמדתם הנמשכת והולכת של מאות ואלפי בני אדם בסוריה השכנה, מרחק כחמש שעות נסיעה בלבד מאתנו, וכך במישור הפרטי, אצל כל אחד ואחד.
אחד הפיוטים המרגשים שנאמרים בראש השנה בקרב חלק מעדות ישראל מסתיים במלים: "תולה ארץ על בלי-מה".
כשהיינו ילדים קטנים, חשבנו שאותה "בלימה" היא איזה בַּלָם מסתורי, "ברקס" אימתני, גוש הרים איתן ורב עוצמה, סלע עצום שמשמש כעין מעצור לגלגלי העולם לבל ימשיך בדהירתו הפרועה במדרון התלול אל עבר התהום.
משגדלנו מעט, למדנו שאותו "בלי-מה", אינו אלא חוט דקיק, דק מן הדק, קור עכביש נראה ואינו נראה שה"עולם"-עולמו של כל אחד ואחד מאתנו תלוי עליו.
גם השנה האחרונה הזכירה לנו פעם נוספת, אם היינו זקוקים לכך, עד כמה שברירי הוא עולמנו.
"מי ינוח, ומי ינוע". בראש השנה שעבר עמדו אתנו בבית הכנסת – וחוצה לו – מאות אנשים, נשים וטף. כל אחד מהם עולם מלא.
היום ממלאים רבים מהם את בתי החולים ומוסדות השיקום, נושאים בצקלונם כוויות וצלקות, גופניות ונפשיות, שילוו – אותם ואת משפחותיהם – במסע ארוך של כאב וסבל.
"מי יעני, ומי יעשר". לידינו ניצבו אז אלפי אנשים, בוטחים בעצמם, בעלי כבוד ומעמד. בן לילה, איבדו חלק מהם את מטה לחמם. לפתע, ללא הודעה מוקדמת, נותרו כל עתותיהם בידיהם. הם ניצבים כאן לידינו, גרים בבית הסמוך. כואבים, נטולי כבוד, בושים ונכלמים. מייחלים לעזרת קרן הגמ"ח השכונתית, מצטרפים להמוני הסועדים בבתי התמחוי, מלקטים באישון לילה שאריות אוכל בחוצות הערים.
"כן תעביר, ותספור, ותמנה, ותפקוד, ותחתוך קצבה לכל בריותיך. ותכתוב את גזר דינם".
עשינו תשובה (או כך לפחות חשבנו), התפללנו. נתנו צדקה. אך לא תמיד הצלחנו להעביר את רוע הגזרה.
הרבה טעמים ניתנו למצוות השופר. לא כולם נשמעים משכנעים לאוזנו הערֵלָה של היהודי בן ימינו. מעמד הר סיני אינו אומר דבר לרבים. גם זעקת הנביא, "אם יתקע שופר בעיר ועַם לא יחרדו", נאלמת-נעלמת.
חלק מאותם המוני בית ישראל, אחינו ואחיותינו, העושים את היום בחופי הרחצה או במקומות נופש בעולם קוראים את סופו של הפסוק כמשפט חיווי, לא כשאלה.
את חרדת קול השופר החליף, אולי, קול אחר, חריף וחד, קול סירנות של אמבולנסים השועטים ברחובה של עיר למקום פיגוע קרוב.
השופר מכוון בראש ובראשונה אל האדם, אל כל אדם, שיעשה את חשבון נפשו, וידע להבחין בין קודש לחול, בין עיקר וטפל.
אבל בה בעת מכוון הוא כלפי שמיא. ממעמקי הלב יוצאת הרוח, נושפת בשופר, עולה כלפי מעלה, וזועקת אותה זעקה גדולה של ימי הסליחות: "מאז ועד עתה אנו נדחים, נהרגים, נשחטים ונטבחים. שורדנו מתי מעט בין קוצים כסוחים, עינינו כלות בלי מצוא רווחים. שמך אלקים חיים מתפאר, לחיים טובים ממך נשאר. מקור חיים עמך מתבאר, הביטה ועננו ועינינו האר. שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל. הט אוזנך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה. בספר חיים, ברכה ושלום, ניזכר ונכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל. לחיים טובים ולשלום".
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

(נצבים תשעו)