הגיון המלחמה

משה רבנו ביקש לצאת למלחמה במואב אך הוא נבלם בשל הוראה מפורשת של הקב"ה – "אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה". האם משה החליט על דעת עצמו לצאת למלחמות ישראל? אם כן, מדוע הוא נבלם במקרה של מואב? על שאלה זו משיב הבבלי: משה נשא ק"ו בעצמו ממדיין -"ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה התורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן!" (ב"ק, לח.)
היציאה למלחמה במדיינים הייתה הוראה מפורשת של הקב"ה, ברם באשר למואבים משה לא נצטווה. משה מסיק בשיקול הגיוני אוניברסלי כי חובה לצאת למלחמה גם במואבים, על אף שלא צווה על כך במפורש. והלא דבר הוא! אפילו גדול הנביאים, שיש לו אופציה לבירור סוגיה כה מכרעת באמצעות פנייה ישירה אל הבורא, עושה שימוש בשכלו הישר כדי לצאת למלחמה ומוותר למעשה על הפניה!!! עובדה זו מעידה על עוצמתו של השכל הישר, במיוחד כאשר הוא מנוסח כ'קל וחומר' תקף למהדרין.
התורה בדוגמה זו, מעניקה לכוונתו של משה 'תוקף מדאורייתא' כמעמד כל ההיסקים ממידות הדרש. יותר מכך, 'קל וחומר' זה אינו מוסק מפסוקים כדוגמת רוב ההלכות הנלמדות בדרכי הדרש, אלא מן החיים עצמם. צווי הא-ל בצורה מפורשת לצאת למלחמה במדיינים כמוהו כהוראה מפורשת לתקוף את המואבים. זאת, בשל יחסי קולא-חומרא השרויים ביניהם. את המואבים יש צורך לתקוף יותר מאשר את המדיינים, בשל מעשיהם החמורים.
כיצד 'פורך' הקב"ה את הק"ו? "אמר לו הקב"ה, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה המואבית". כיצד יש להתייחס אל אמירת הבורא? האם הכוונה ל'הוציא' בעתיד את רות ונעמה ממואב, הינה פירכה לוגית של ה'קל וחומר'? אם כן, כיצד נדחה ה'קל וחומר' בהתבסס על הצהרתו זו של הא-ל? אם זו אינה פירכה פורמלית של ה'קל וחומר' אלא צווי אלוקי, לשם מה יצר הדרשן את ה'קל וחומר'? מה עניינה של נבואה זו אצל ה'קל וחומר'? האם לפנינו היגיון אנושי/אוניברסאלי המתנגש עם ההיגיון האלוקי? מה הרבותא בכך? האם צריכים אנו דרשה זו כדי לדעת שכוחו של הא-ל גובר על כוחו של הקל וחומר? פשיטא!
אני סבור כי דרשה זו נועדה לחזק שני יסודות דווקא בתחום מידות הדרש להלכה. מן העובדה ששיקולו ההגיוני של משה נדחה באמצעות הוראה אלוקית מפורשת אנו למדים דווקא על עוצמתו של ה'קל וחומר'. לתפיסת הדרשן, לולא הוראה מפורשת של הא-ל, משה היה מחויב לצאת למלחמה במואב משום שה'קל וחומר' אותו יצר הוא כלי ליצירת הלכות מחייבות שדינן מדאורייתא (לא על פי הרמב"ם ב'שורש השני').
עוד אנו למדים, כי ה'קל וחומר' 'מדאורייתא' בתקופתו של משה נוצר מן האירועים עצמם ולא מן הפסוקים שייכתבו מאוחר יותר בספר התורה. זהו 'קל וחומר' מקראי במובן ההיסטורי של המילה. חירות זו שניתנה למשה להוציא את בני ישראל למלחמה במואב בשל נימוק הגיוני של 'קל וחומר', ניתנה לכל אחד ואחד מאתנו, שהרי 'אדם דן קל-וחומר מעצמו'. אם לא תימצא פירכה ל'קל וחומר' הנסמך על פסוקי המקרא, מעמדו יהיה כשל כל המצוות מדאורייתא.
אין לנו יכולת לדעת דבר על 'ההיגיון האלוקי'. ברם, בכל הקשור להיסקים מדרשיים הלכתיים, אין בידינו אלא היגיון אנושי ותו – לא. כאשר היגיון זה נוגד את רצון הא-ל, הוא מבטלו בדרך של אמירה מפורשת, שאלמלא כן, היגיון זה מחייב אותנו הלכתית.
(דברים תשעז)