הזיכרון

בספר דברים ישנם דגשים רבים המעידים על החשיבות של שימור הזיכרון. "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך…והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים פר' ד' פס' ט'). על פי ספר דברים יש לזכור את תקופתך שעבוד מצרים (שם, ט"ו ט"ו, כ"ד י"ח), את מה שעשה ד' לפרעה (שם, ז' י"ח), את הדרך הקשר במדבר (שם, ח' ב'), את התלונות (שם, ט' ז'), לזכור שד' הוא הנותן לנו כוח (שם, ח' י"ח), את מעשה מרים ומעשה עמלק (שם, כ"ד ט', וי"ז י"ט). הטכניקה של העברת הזיכרון לדורות הבאים היא שינון ומסירה בעל-פה.
זיכרון הוא יכולתו של האורגניזם לאגור מידע מהסביבה דרך החושים ולהשתמש בו. זיכרון, הוא היכולת לקודד, לאחסן ולשלוף מידע ממאגר הזיכרון. לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט לכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת הישרדות. יכולות ההסתגלות ופתרון הבעיות מבוססות על תפקדו הזיכרון.
מבחינה הלכתית לא קיים נושא מוגדר של "אי צלילות הדעת אצל הזקן". יש בעיה כללית של מעמד אדם אשר אינו צלול בדעתו. חז"ל דנו בבעיה זו בגמרא לגבי דברי ברזילי הגלעדי "בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע" – מכאן שדעותן של זקנים משתנות" (שבת קנ"ב ע"ב). אם כן, ברזילי הגלעדי מעיד על עצמו שהוא מתנוון, גם מבחינה שכלית וגם מבחינה תחושתית כתוצאה בלתי נמנעת של גילו המתקדם. רב, החכם התלמודי, מגיב על הדברים ואומר: "ברזילי הגלעדי שקרא הווה" (הוא שקרן), שהרי "ההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא" (השפחה בבית רבי בת 92 ועדיין בעלת חוש טעם חד). ומסקנת הסוגיה, תופעות הלוואי שרגילות בזקנה אינן חוק ולא יעבור. לפי זה המושג של זקנה אינו מושג גילי אלא פונקציונלי.
הסוגיה היחידה הדנה באופן ישיר בהגדרתו של השוטה קובעת: "איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו" (חגיגה דף ג' ע"ב). האם יש צורך בכל שלושת הסימנים גם יחד או די באחד מהם? וכן, האם שלושת הסימנים האלה הם בלעדיים או רק דוגמאות, והוא הדין בכל תופעה דומה? לגבי השאלה הראשונה נחלקו חכמי התלמוד "רב הונא אמר, עד שיהו כולן בבת אחת, רבי יוחנן אומר: אפילו באחת מהן". אחרי בירור הבעיה מכריעה הגמרא כדעתו של רבי יוחנן, ומוסיפה שאם רב הונא היה יודע את סוף התוספתא שצוטטה בגמרא "איזהו שוטה? זה המאבד כל שנותנים לו", היה חוזר בו מדבריו. אם כן, יש לפנינו ארבעה סימנים, שדי בכל אחד מהם. ביחס לשאלה השנייה חולקים רבותינו הראשונים. לפי רבינו שמחה משפירא, אחד מבעלי התוספות, אינו נקרא שוטה אלא מי שיש בו הסימנים המפורשים בגמרא (מובא בב"י אעה"ז סי' קי"ט). רבינו שמחה מצריך התנהגות שכל אדם יכול לאבחן כחריגה. הרמב"ם אינו סובר כן, וזה לשונו: "כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים ייחשב" (הל' עדות, פר' ט' ה"ט). דברי הרמב"ם אינם ברורים דיים מהו המובן של טירוף הדעת ושיבוש הדעת? חשוב לציין שהמודלים של לקויי נפשי למיניהם שמציבים פוסקי ההלכה אינם זהים עם המודלים שנותנים הפסיכיאטרים. אין אנו דנים במעמדו המשפטי-מצוותי של אדם, ואנו מעוניינים לדחות עד כמה שאפשר את הגבולות כדי שיישאר חלק מן החברה, וזאת על ידי אינטרפרטציות מקלות למעשיו המוזרים. פירושים התלויים בתכונות נפש שליליות ופירושים התלויים בטיפשות וירידה שיכלית, הם פירושים הרואים מעשה חריג זה כשייך לתחום הסביר. (עיין מאמרו של הרב שלמה אבינר, צלילות הדעת בימי הזקנה, ספר אסיא, כרך שישי, ירושלים תשמ"ט).
(דברים תשעז)