יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו

לפני כחודש ימים, עמדו בני קהילת "שלם" הירושלמית בתפילה, כמעשיהם מדי שבת בשבתו. כדרכו בקודש, הקדים יונתן אדלר לבוא לתפילה, עמד לצד אביו, והתפלל בכוונה ובדבקות. זמן קצר לפני כן סיים את לימודיו בישיבת "נווה שמואל" באפרת, והחל מתכנן את עשייתו בחופש הגדול, קודם שיצטרף לחבורה המובחרת של ישיבת ההסדר בירוחם. טיול קצר עם החברים בגיאורגיה, ולאחריו ריכוז של קייטנת "משפחה אחת", לילדים של משפחות נפגעי איבה.
"חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה". "חיים של טובה, חיים של ברכה". "חיים", שרו כל בני הקהילה בהתלהבות. "יהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו", אמרנו לאחר ימים ספורים בתפילת ראש החודש.
מלים פשוטות אלה, שהולכות-סובבות את מילת המפתח "חיים", קיבלו השבוע משמעות מצמררת. יונתן, עלם חמודות בן 18, אהוב ואוהב, דמות מופת לחבריו ולבני משפחתו, מורה דרך ומדריך נערץ – למרות גילו הצעיר – לחניכיו ב"בני עקיבא", עלה בסערה השמימה.
ואיננו – כי לקח אותו אלוקים.
ביום חמישי האחרון, במהלך טיול שגרתי עם חבריו, בנופיה הקסומים של גיאורגיה, החליק יונתן מִגשר הצינור שמעל הנהר השוצף-קוצף שמתחת, נפל ונסחף במימיו, כשהוא מותיר אחריו פצע פתוח, פעור, כואב. חור שחור, אילם, שזעקתו הולכת מסוף העולם ועד סופו.
שירת ההלל השבוע, בראש חודש מנחם אב, כבר לא הייתה אותה שירה. "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?", גער הקב"ה במלאכי השרת והשירה. ואם כך מלאכים, אנו בני אדם, בשר ודם, שיסודם מעפר וסופם לעפר, "גלומי גוש, קרוצי חומר", מה נענה אחריהם?
כך אצל יונתן, וכך אצל בני משפחת סלומון מחלמיש, ששכלה שלושה מבניה – מעשה ידי רוצח נתעב ושפל – במהלך סעודת ליל שבת, מלווה בשמחת "שלום זכר" על הולדת נכד חדש.
כמאליה שבה וניעורה השאלה עתיקת היומין: "על מה עשה ה' ככה? מה חרי האף הגדול הזה?"
האמנם ניתן – וצריך – להמשיך ולומר שירה כשמתינו מוטלים לפנינו?
השאלה גדולה, נוקבת עמקי תחתיות. ותשובות של ממש – אַיִן. ההתיימרות לדעת דעת עליון, לבוא בסוד שיחו של הקב"ה, לחַשֵב חשבונו של עולם, נדונה מראש לכישלון. "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?", אמר כבר ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך בשעה שנטה למות. "מאי דמפקדת, איבעי לך למעבד. ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, ליעביד". עשה אתה את שמוטל עליך, ומה שנוח לפני הקדוש ברוך הוא – יעשה הוא.
המלים – מלים, אך תוכנן אינו מקל על הכאב והסבל. "מה שנוח לפני הקב"ה – יעשה". נוח? אך האמנם נוח לו לקב"ה לראות את מעשה ידיו טובעים בים, או בשלוליות של דם?
אולי אין זה מקרה, שבמרכזה של תפילת הלל, מוקד של הודאה, פסגה של ששון ושמחה, ניצבים פסוקים לא מעטים שאינם מדברים על "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" אלא על בכי, צער ומוות.
לצד "יוסף ה' עליכם ועל בניכם" ניצבים גם המתים ש"לא יהללו י-ה". לצד "יראי ה' בטחו בה' ", ניצב גם "יקר [=כבד, קשה] בעיני ה' המוותה לחסידיו".
לצד האדם שזכה ל"המגביהי לשבת", והגיע עד שמי שמים, ניצבים הדל והאביון, המתגוללים באשפתות עלי ארץ. לצד "אלי אתה ואודך" עומדים חבלי המוות ומצרי השאול. לצד "ה' לי לא אירע" ניצב אדם חסר אונים, מיואש, הקורא לאלוקיו מן המצר, זועק אליו שיצילהו מכל אותם צרים ואויבים הסובבים אותו כדבורים.
בעולמה של תורה, שמחה יהודית מהולה תמיד בעצב ולהפך. בעיצומה של שמחת הנישואין, מניחים אפר על מצחו של חתן, שוברים כוס יקרה, זכר לחורבן ירושלים, ושרים במנגינת נכאים "אם אשכחך".
ולהפך: לקראת סוף אמירת הקינות, ננערים הכל ממקום מושבם על הרצפה, ושרים בעוז "אלי ציון ועריה". בעיצומו של יום תשעה באב, בצהרי היום, קמים ממושב האבלים הנמוך, פוסקים מקצת מנהגי אבלות, עוטים טלית ומניחים תפילין של פאר.
תשובות – אין, אבל בעולמה של יהדות האבל הכבד, אינו סוף פסוק. הכאב והצער קשים מנשוא, הצלקת נותרת לעולם. אך עיניו של יהודי צריך שיהיו צופות לא רק פני עבר אלא נשואות תמיד גם כלפי עתיד.
"לא אמות – כי אחיה!". זהו האתגר, זוהי המשימה.
אחד הפסוקים שנאמרים תדיר בשעת אֵבל, ברכתו של איוב, קשה ביותר להבנה בשכלו של בן אנוש.
"ה' נתן. וה' לקח. יהי שם ה' מבורך!".
מילא על "ה' נתן" – יהי שם ה' מבורך. אך האמנם ניתן לברך את הקב"ה על שלקח? על ילד נקי כפיים ובר לבב, תם דרך וירא אלוקים, שלא חטא, שחלה בסרטן ונפטר בדמי ימיו או נסחף במימי נהר? על משפחה שכמה מענפיה נגדעו באחת ונכרתו באבחת סכין?
אחד מגדולי החסידות, שמידת האמת הייתה נר לרגליו, הסביר: לא ולא. אין בן אנוש מסוגל להודות, בוודאי לא לברך את ה' בלב שלם, על שלקח ממנו את מחמד נפשו.
אמירת "יהי שם ה' מבורך" אינה מכוונת כלפי מה שה' לקח, אלא כלפי מה ש"בינתיים", ביני לביני. על אותם חיים – קצרים ככל שיהיו, בין הזמן שבו "ה' נתן", לידתו של אדם, לבין המועד שבו "ה' לקח", פטירתו מן העולם.
על כל אלה, על אותם רגעי חיים מופלאים שבין לידה ומוות, בין עפר אשר לוקחנו ממנו לבין עפר אשר אליו נשוב, על אלה יש להודות, להלל ולשבח.
מי ייתן ויהיו הימים הבאים עלינו לטובה ולברכה, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.
(דברים תשעז)