הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פתגם ידוע המנוסח בלשון תפילה, פונה לא-לוהים ואומר: "תן לי את האומץ לשנות את מה שביכולתי לשנות, את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות, ואת החכמה להבדיל בין אלו לאלו". למשה רבנו היו האומץ, היכולת והחכמה הללו.
האומץ לשנות התגלה בכל קורות חייו של משה. הוא עצמו עבר שינויים מופלאים כאשר התחיל כנסיך מצרי, המשיך כרועה מדייני וסיים כמנהיג אומה ואב הנביאים. הוא שינה את גורל עם ישראל כולו, כשהפך אותו מאוסף עבדים לעם מגובש, והוביל אותו מכור הברזל המצרי אל סיפה של הארץ המובטחת, והוא שינה את החברה האנושית כולה כשהביא לעולם את תורת ה'.
אף באחרית חייו, כמסופר בספר 'דברים', ממשיך משה לגלות את האומץ לשנות. בדבריו הנוקבים הוא חותר לתיקון מצבו הרוחני של עם ישראל בהווה, ולעיצוב דמותו בעתיד. במעשיו האחרונים הוא יוצא למלחמות נגד סיחון ועוג, וקובע שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי. ערים אלה אמנם לא החלו לתפקד, אך משה לא ויתר על ההזדמנות לפעול ולבצע כל שהיה לאל ידו לעשות.
השלווה לקבל את מה שאין בכוחו לשנות מופיעה אצל משה בתחילת פרשתנו, כשהוא מפיל תחנוניו לפני ה' להיכנס לארץ. לדברי חז"ל התפלל משה 515 תפילות, כפי הגימטרייה של המילה "ואתחנן". הוא זכר היטב כיצד הצליח בתפילתו לקרוע את רוע הגזירה של הכחדת עם ישראל בעקבות חטא העגל, וכיצד עלה בידיו לשכך חרון אף ה' בכמה מקרים קודמים, והאמין שגם הפעם יעלה בידו לשנות את רוע הגזרה. ברם, הפעם נתקל משה בתשובה שלילית, והייתה לו היכולת המלאה לקבל אותה בלב שלם וללא ויכוח. "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי למַעַנְכֶם", אומר משה, והמפרשים מסבירים: "בגללכם" (ספרי, אונקלוס, רס"ג, רש"י). אולם יורשה לי להציע שמשה אומר גם ש-ה' התעבר בו למעננו, כדי שנלמד ממאמצי התפילה הבלתי נלאים שלו שני מסרים חשובים המיישמים את הפתגם בו פתחנו:
א. הוא מלמד אותנו שגם כאשר נראה שגזר הדין סגור וחתום יש להשקיע בתפילה ובתחנונים, וממחיש את העיקרון: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).
ב. הוא מלמד אותנו כיחידים וכאומה כיצד יש להתמודד עם משאלות הלב שלא באות על מימושן. לפעמים חלומות מתגשמים, אבל לפעמים לא. לכל אדם יש תכניות, ולכל חברה יש יעדים ומטרות, אולם כידוע: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קה"ר, א). כישלונות עלולים להכניס אדם לתסכולים ולהביאו למשברים. הוא עלול לפתח דימוי עצמי של לוזר ולא-יוצלח, להטיח האשמות בזולת או להגיב בצעדי ייאוש. משה נענה בשלילה למעננו, כדי שנלמד ממנו לקבל את מה שאי-אפשר לשנות.
בדרכו של משה הלכו מי שידעו לקבל את גזר דינו של החייל אלאור עזריה בתחילת השבוע, כמו גם מפוני גוש-קטיף השבוע לפני תריסר שנים. בדרך זו המשיכו הורים שכולים בימינו שאחרי נפילת בניהם לא באו בטרוניה אל בורא עולם ולא בתלונות אל קברניטי המדינה, אלא קיבלו בהשלמה מעוררת הערכה את אובדן היקר מכל, במערכה על קיומנו.
דגם מופתי לתגובה זו סיפקו יהודה ואסתר וקסמן ב-15.10.1994, כאשר חרף התפילות הרבות להצלת בנם נחשון, שנחטף בידי מחבלי חמאס, נחשון נהרג בפעולת החילוץ של סיירת מטכ"ל בפיקודו של סרן ניר פורז הי"ד. "כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה"? נשאל האבא. והוא ענה: 'קיבלתי תשובה, התשובה הייתה לא! ולאבא – מותר לענות גם לא!'" תודעה זו השתקפה גם בתגובותיהם של משפחות הנערים שנחטפו ונרצחו בידי בני עוולה לפני שלוש שנים.
מיד לאחר שקיבל משה את דינו הוא מלמד בפרשתנו גם את החכמה להבחין בין מה שניתן לשנות ומה שלא. משה אומר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל… לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (ד, א-ב). הוא מלמד בכך להבין שאת דבר ה' אי אפשר לשנות, וזאת בניגוד למעשה האדם שכפוף לשינויים.
חשוב לכל אדם להציב לעצמו יעדים ומטרות, ולדרוש מעצמו שינויים ושיפורים, אך חשוב לא פחות לקבל באומץ את המוגבלויות, ולהבין שלעולם יישארו מחוזות חפץ שיהיו בבחינת אותם תראה ושמה לא תבוא. אמנם, כמו משה רבנו לעולם לא נתייאש מלהתפלל לשנות, אבל לאחר כל התפילות נשכיל לקבל גם את התשובה השלילית. על מנת להבדיל בין אלו לאלו יש צורך בהרבה חכמה, והחכם שעיניו בראשו רואה את הנולד, ומשתדל לצפות מראש מה הוא יכול לשנות, ומה הוא צריך לדעת לקבל.
(ואתחנן תשעז)
