מוסריות ומצוות התורה

הפרשנים עסקו בהשוואה שבין התיאור של מעמד הר סיני בספר שמות ובין התיאור שבפרשתנו, ובהשוואה שבין עשרת הדיברות כאן ושם. ניתן לומר שבספר שמות עיקרו של התיאור הוא במעמד בעת התרחשותו, ואילו התיאור בפרשתנו, כעבור כארבעים שנה מהמעמד, מתמקד ביישום שלו ובקיום המצוות עם הכניסה לארץ ישראל: "ואותי ציוה ד' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (שם שם ד). על כן יש בו גם אזהרות על קיום המצוות.
ישנם פרשנים המצביעים על פרקי התוכחה ופרקי המצוות כשתי קטגוריות שונות בדברי הפרידה של משה רבנו. אולם אנו מבקשים לבאר שמבחינה מסויימת מדובר על שני חלקים של דבר אחד. על פי שיטת הרמב"ן בטעמי המצוות, באופן כללי, הלומד מפרשתנו: "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלקינו לטוב לנו כל הימים" (דברים ו', כד). מכאן שהמצוות נועדו לעצב את ההתנהגות ואת אמות המידה המוסריות של היחיד ושל הכלל בעם ישראל: "אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה וכו': 'וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו, או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, 'אם חכמת חכמת לך' (משלי ט', יב)? הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות! וכו', וכן 'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים' (דברים ו', כד). והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות" (רמב"ן דברים כב ו).
וכך כתב המהר"ל: "והרמב"ן ז"ל בפרשת תצא האריך מאד בעניין זה וכו', וזה דעתו במצות שציוה השם יתברך להעם אשר בחר לקבוע בהם מדות טובות להטיב להם, מבלי שהוא יתברך מקבל דבר טובה מזה, רק להטיב לנו וגו', זהו יסוד דעתו" (תפארת ישראל – פרק ו).
מבחינה זו ניתן לראות את מצוות התורה כמערכת כוללת של התנהלות לאור ערכים אלקיים יחודיים. על כן ניתן לומר שהתוכחה והמצוות בדברי הפרידה של משה רבנו, הן מכלול אחד. באמצעותם מבקש משה רבנו לעצב את ההתנהלות של עם ישראל, לקראת כניסתו לארץ, כסוג התנהלות יחודי ואופייני באופן בלעדי לעם ישראל.
"יסוד המוסר בנוי על יסודן של שתי הארות: הארת התורה והארת השכל, והארת התורה מביאה להארה השכלית, שכשהיא משתלמת באדם הוא מוסיף על ידה ללכת באורח צדקה גבוה ונעלה…" [חזון הצמחונות ג].
בתוך המכלול של תרי"ג המצוות ישנה קבוצת מצוות מן התורה שהן מכוונות באופן גלוי למידות של האדם ול'בין אדם לחברו'. כך בעשרת הדיברות: כיבוד אב ואם, רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר, לא תחמוד, וכן בשאר מצוות התורה כגון: אהבת הרע, רכילות, נקימה ונטירה, תוכחה, וכו'. זוהי קבוצת מצוות ייחודית. יש בה מצוות התלויות בלב, ומצוות הקשורות למעשה. מצוות אלה תקפות בכל הדורות – בין בזמן בית המקדש ובין לאחר חורבנו, ובכל מקום – בארץ ובחוץ לארץ. כולם מחוייבים לקיימם, בין אנשים ובין נשים, כהנים, לויים וישראלים. חיובן בכל רגע ולא כמצוות שהזמן גרמן המיוחדות לזמן מסוים, או מצוות שאדם מקיימן פעמים ספורות בחייו.
(ןאתחנן תשעז)