כל הפוסטים באביעד הכהן

לאחר המחזה הנשגב של קריעת ים סוף, ההוד וההדר של מעמד הר סיני, הציוויים המרובים של פרשת משפטים שחובקים עולם

ביקורת חריפה, לעתים מלווה במיני פולסי דנורא, קללות ונאצות, חרפות וגידופים על מנהיגי השלטון, שופטיו ושוטריו מאפיינת באחרונה חלקים מהמחלוקת

"לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני

מעשה ביהודי שהגיע לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה"?, נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא

מעשה ביהודי שביקש להיכנס לבית הכנסת הגדול בימים הנוראים. עצר אותו השומר בכניסה וביקש לראות את כרטיס הכניסה שלו. "אין

"על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?". שאלות יסוד אלה שבות ועולות כל אימת שניצבים

אחת התופעות המאפיינות ביותר את מדינת ישראל היא ריבויים של גנרלים בצמרת השלטון. כל אלוף – "מלך", ראש ממשלה או

"אין אפוטרופוס לעריות". אמרה זו של חז"ל נתאמתה פעמים רבות בהיסטוריה של האנושות. אנשים רבים, גדולים וקטנים, חכמים וסכלים, נבונים

במידה רבה, "נישואי תערובת", הם כמו מזג האוויר: יש כאלה שמדברים על הבעיה, אבל רק מתי מעט, אם בכלל, עושים

אחת התמונות המזעזעות ביותר בספר בראשית ובתורה כולה היא דו השיח שבפרשתנו, בין יעקב אבינו לרחל. "ותרא רחל כי לא