פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לאחר המחזה הנשגב של קריעת ים סוף, ההוד וההדר של מעמד הר סיני, הציוויים המרובים של פרשת משפטים שחובקים עולם ומלואו משפטי, מגיע מה שנראה במבט ראשון כ"יום קטנות", עיסוק בזוטי דברים. איסוף עמלני של "תרומות", לא סדר גודל של מיליונים, עם 'דינרים' נוצצים והופעות זמר אורח, קבלות מוכרות לצורכי סעיף 46 במס הכנסה, אלא תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", שלאחריה בא פירוט מידות ושיעורים, חומרים והוראות שימוש.
לימים, יתבקשו בני ישראל, גם לתת "מחצית השקל", פעולה שברבות הימים נשתקעה כחובה, "זכר" לחובת הנתינה. עיקרה: הוספת תרומה קטנטנה, מזערית, של "מחצית השקל" – אפילו לא שקל שלם, כדי לבטא את "תרומתו" של כל אדם מישראל לבניין הקודש והמקדש.
בעל ה"כלי יקר", רבי אפרים מלונטשיץ, שאוזניו היו כרויות לשמוע שוועת אביונים, ורגישותו החברתית הייתה לשם ולתהילה, נתן את ליבו לכך שבראשית הפרשה מופיע המילה "תרומה" שלוש פעמים. פעמיים היא מיוחסת לקב"ה: "ויקחו לי תרומה… תקחו את תרומתי", ופעם אחת היא מיוחסת לבני ישראל: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם".
והוא מוסיף ותמה מה עניין "אשר ידבנו לבו" לכאן, והלא מחצית השקל – הייתה מוטלת כחובה, לא כרשות, על כל אדם מישראל? ואפילו "תרומה ראשונה" שנזכרה בפרשתנו, נאמרה בה לשון "תקחו את תרומתי", היינו בכפייה ולא מרצון?
בפירושו הוא מציע פיתרון מעניין, שנותן סימנים ב"תורמים" השונים, שניתן לראותם גם בימינו, והוא עושה כן אגב הסתמכותו על המצלול הקרוב של שני הפעלים, והפער ביניהם: "אשר ידבנו לבו" – לשון שמחה ונדבה, המבטאת את פתיחת הלב, לעומת "אשר ידונו לבו" – לשון דאבה, כאב וצער.
יש תורמים שלבם דואב – מֵצֵר ומצטער על הצורך לתת. ממונם של אלה חביב עליהם מגופם, וכל פרוטה ופרוטה שהם נותנים לעני, עולה להם בייסורי לב, נפש ומצפון. להם דרושים גבאים תקיפים היודעים ל"קחת" מהם את תרומתם.
לעומתם, יש תורמים נדיבים, שלבם פתוח וידם אינה קפוצה, ומוכנים הם לתרום בעין יפה ולחלוק את ממונם עם אחרים. לאלה מכוון הפסוק שעניינו בנדבת הלב.
באמת אמרו: "תרומה" של אמת אינה רק פעולה פיזית קלת ערך, אלא גם תהליך נפשי, של מודעות ורגישות ל"אחֵר".
התורם אינו יכול להיוותר אדיש ב"מקומו", ולהסתפק במנוד ראש או ביד קלה הנשלחת לכיס ומוציאה משם – מעשה אוטומטון – פרוטה לעני. התרומה מחייבת את האדם להתנתק מ"מקומו", להיבטל לשעה משגרת יומו וחייו, ולתור אחר צורכי החברה ומצוקות בני האדם, לראות בסבלותם ולהקל מעליהם את משאם.
"משכן" יהודי, כך מלמדת אותנו התורה, ו"תורת חיים" היא, חייב להיות נחלת הכלל. אין הוא בבעלותו של איש אלא הכל שותפים בו, ומחויבים לתרום לכינונו, לבניינו ולהחזקתו.
כך, ב"משכן" הכלל, ובמקדש אשר בירושלים, וכך ב"משכן" המצומצם יותר, בבית הכנסת או בגמ"ח השכונתי. המחויבות אינה חד פעמית אלא פעולה מתמשכת.
זאת "תורת התרומה" היהודית. וכפי שהורנו החזקוני בפירושו על אתר: פרשה זו נאמרה בתוך אותם ארבעים יום שבהם עלה משה לקבל את התורה. ללמדנו, ש"תורת ישראל" אינה רק קבלה, פאסיביות, אלא גם – ואולי בעיקר – נתינה אקטיבית, ופעולה למען יצירת חברה רגישה יותר, אנושית יותר, צודקת יותר.
(תרומה תשס"ה)
