פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ביקורת חריפה, לעתים מלווה במיני פולסי דנורא, קללות ונאצות, חרפות וגידופים על מנהיגי השלטון, שופטיו ושוטריו מאפיינת באחרונה חלקים מהמחלוקת הפנים-יהודית. אמנם כן, הביקורת והמחלוקת היו תמיד מסממני ההיכר של תולדות העם היהודי, ולצד השלילה יש בהן כדי להבטיח שהשלטון לא ישתמש בכוח השררה שבו לרעה, וידע כל העת שיש "גבה מעל גבה שומר, וגבוהים עליהם". ועם זאת, הסגנון החדש משקף, לצד הכאב, איבוד בלמים נורא שעלול להביא לחורבנה של ארץ, ממלכה ושריה.
בין שלל הפרטים שבהם מתאפיינת פרשת משפטים, מופיע ציווי אחד שעניינו, כך לפי פשוטו של מקרא, החובה לכבד את רשויות השלטון: "א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז). פסוק זה נראה נטוע שלא במקומו, בין החובה להלוות לעני ולהימנע מנגישתו כשאין לו מה לשלם, לבין מצוות בכור.
השוואת שני חלקי הפסוק, מרמזת כבר על כך ש"אלהים" הנזכר בפסוק זה אינו לשון קודש, אלא לשון חול, כינוי לדיינים ושופטים. וכך אמנם תרגם אונקלוס ("דיינין") ובעקבותיו הלכו הרבה מן הראשונים (רס"ג, ראב"ע, ספורנו ועוד). לעומת זאת, בתלמוד (סנהדרין סו, ע"א) מובאת דעתו של רבי עקיבא הדורש פסוק זה על הקב"ה. ומכל מקום גם לשיטתו איסור "ברכת השם" כולל גם את הדיין, ואף נמנה במניין המצוות כאיסור מיוחד ועצמאי.
גם במקומות אחרים בפרשתנו ניתן הכינוי "אלהים" לדיינים בשר ודם. כך, למשל, בפרשת שומרים (כב, ז-ח) "ונקרב בעל הבית אל האלהים… עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו", וכיוצא בו בפרשת עבד עברי שבראש הפרשה "והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או המזוזה" (כא, ו). עיון במשנת חכמים מלמד שלא לחינם ניתן הכינוי "אלהים" לדיינים, ובהרבה מובנים הושוו חובותיהם, מעמדם וכבודם לכבוד הקב"ה. מעבר ל"כבודם" כבני אדם, חובת הזהירות בכבודם, כמו הזהירות בכבודו של "נשיא בעמך" – והוא הגדול בעמך (אונקלוס) – מבטאים את כבודה של "מלכות", ואת חובת הכל לשמור על סדר ומשטר חברתי. גם לביקורת המוצדקת ביותר על מעשי השלטון יש גבולות שאסור לחצות. מה גם, שלא תמיד האמת מצויה בכיסו של המקלל. וכמו שפירש הספורנו על אתר, "אלהים לא תקלל – אף על פי שתחשוב שהטה את דינך הדיין, לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו; 'ונשיא בעמך לא תאר' – כי אמנם קללת המלך ורעתו תהיה על הרוב סיבה רעה והיזק לציבור".
יש שמיקדו את הפסוק בפן הפורמלי שלו, וצמצמו את לשון "קללה" האמורה כאן רק לקללה באחד משמות הקודש, ורק לזו המוסבת על דיינים "סמוכים" (ראו מנחת חינוך על אתר), או ל"נשיא" שעושה "מעשה עמך" (מכילתא כאן; ב"מ מח, ע"ב). אכן, הרבה חכמים הרחיבו את תחומי האיסור, ואמרו ש"נשיא" האמור כאן אינו אלא קוד וכינוי לכל "מלך", בעל שררה, שצריכים הכל להיזהר ב"רשות" ולכבדה.
וכבר הורנו הרשב"ם, שכמו במקומות אחרים, "לא דיבר כאן הכתוב אלא בהווה", לפי שהמלכים והדיינים דנין דיני ממונות ונפשות, ורגילים בני אדם לקללם. והאיסור ל"קללם" אינו מכוון רק כלפי קללה ממש, אלא לכל פעולה ש"מקלה" את כבודם ופגעת במעמדם בעיני הציבור. ונאסרה הקללה לא רק בגלוי, אלא גם ב"סתר", שטיבה להתפשט ולחלחל, ולקעקע את יסודות המשטר והסדר החברתי.
ושמא יחשוב מישהו שהדברים אמורים רק ב"מלכי" ישראל, צדיקים וטהורים, לימדונו חז"ל שמלכות היא מלכות היא מלכות. מי לנו יותר רשע מפרעה, שביקש לכלות את בני ישראל, או מאחאב סמל הרשע, שלמרות רשעתם ציווה הקב"ה שיחלקו להם כבוד (מכילתא בא, יג; שמו"ר ז, ג).
צא ולמד (מהרש"א, לזבחים קב, ע"א), מה גדול כוחו של ביזוי ה"מלכות", שהמזלזל בכבודו של מלך, כאילו זילזל בכבודו של מקום.
(משפטים תשס"ה)
