טקטיקה ואסטרטגיה ממלחמת עמלק ולהיום

שבת זכור היא מעין הכנה לפורים. "לזכור מעשה עמלק. וקורין אותה בשבת שלפני פורים לסמכה למעשה שהיה מזרע עמלק, וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה" (מ"ב תרפה ס"ק א').
אנו מזכירים את מעשה עמלק שזינב בנו את הנחשלים בדרך בצאתנו ממצרים, ואת המלחמה ברפידים. אולם לעימות עם עמלק יש גם פן נוסף. בפעם הראשונה מאז יוצא עם ישראל ממצרים הוא יוצא למלחמה, ככל עם שיוצא למלחמה נגד אוייביו. שלא כבעימות נגד פרעה על ים סוף, זוהי מלחמה בדרך הטבע: "רצה משה רבינו להראות לישראל כח השגחת ה' עליהם גם בלי נס נגלה, על כן סידר מלחמה זו 'בדרך הטבע'" (הע"ד שמות יז ט).
מלחמת עמלק הראשונה נועדה, בין השאר, להיות מודל טקטי ואסטרטגי לדרך ניהול של מלחמות ב'דרך הטבע', באופן שנוכל ללמוד ממנה כיצד לנהל את מלחמותינו בעתיד. משזכינו לחזור לארץ ישראל ולהקמה מחדש של צבא ההגנה לישראל, הגיע הזמן לעשות זאת, ובמיוחד לקראת שבת זכור.
בעם ישראל מלחמה ב'דרך הטבע' שונה ממלחמה טבעית של אוה"ע. כבר מראשית העימות עם עמלק היו לו מאפיינים יחודיים, בעיקר בשילוב שבין המרכיבים הפיזיים למרכיבים הרוחניים.
בעימות רגיל, התוקף מנסה למצוא נקודת תורפה פיזית אצל המותקף ואליה הוא מרכז את עיקר כוחו כדי לנצח, אך עמלק אינו מחפש נקודת תורפה פיזית – הוא מזהה חולשה רוחנית של עם ישראל, ואת הקרנתה על העוצמה הפיזית, ואותה הוא מנצל כדי לתקוף ברפידים: "מאי לשון רפידים? וכו': שריפו עצמן מדברי תורה" (סנהדרין קו א).
לאחר קריעת ים סוף השתנה מאזן ההרתעה האסטרטגית האזורית, וכל עמי האזור נרתעו מלהתעמת עם עם ישראל. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת וגו'" (שמות ט"ו).
ההרתעה הינה מרכיב משמעותי במאזן הכוחות האסטרטגי בין אומות. למרות שמדובר על מרכיב שבעיקרו הוא פסיכולוגי תודעתי, ולאו דווקא משקף עוצמה ממשית, הוא עשוי להיות משמעותי ביותר בתחום מניעת המלחמה בעתיד.
עמלק הוא הראשון שהעז להעמיד במבחן את העוצמה הצבאית של עם ישראל ולאתגר את ממשותה של ההרתעה שנצרבה בתודעת עמי האזור: "הקירן לפני אוה"ע (קירר וצינן את החשש מעם ישראל א.ש.) משל לאמבטי רותחת שלא הייתה בריה יכולה לירד בתוכה, ובא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכווה, אלא הקירה לפני אחרים. כך כיון שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אוה"ע וכו' וכיון שבא עמלק ונזדווג להם אף על פי שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן לפני אוה"ע". (ילק"ש דברים רמז תתקלח). למרות שנוצח, נפגעה ההרתעה האסטרטגית.
לא במקרה משסה הקב"ה בישראל את עמלק דווקא. "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד כ); עמלק ניצב בחזית העמים מול עם ישראל. הוא אנטיתזה רוחנית אסטרטגית לישראל, ומשקף את מצבו כראי. הוא מודע לעוצמת ההשפעה של ה'רוח' על תוצאות הקרב ובוחר "לזנב": "מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה" (דברים כה יח. ילק"ש שם). הוא מודע למשמעות ברית המילה, כברית הרוחנית של ישראל עם הקב"ה, ומתריס "כלפי מעלה". הוא פוגע באבר המילה שהוא הגשמי והיצרי ביותר באברי האדם. שדווקא אותו עם ישראל מקדש ובו כורת ברית עם הקב"ה, כשילוב בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. כאנטיתזה רוחנית לישראל, הוא כופר באפשרות השילוב בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ומבקש להראות שהשילוב שגוי ואינו מועיל.
ההיערכות למלחמה בעמלק שיקפה את הפרופיל הייחודי של צבא ישראל ולוחמיו: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק" (שמות יז ט). "אנשים' – גיבורים כדרך מלחמה בדרך הטבע. ובתרגום איתא 'אלו בעלי פיקודיא', היינו גיבורים במלחמתה של תורה, שהמה מסוגלים ביחוד למלחמה טבעית" (הע"ד שם). הגבורה בדרך הטבע והגבורה הרוחנית, כשני צדדים של אותו מטבע, שמשתלבים ותלויים זה בזה.
כך גם בדרך 'ניהול הקרב' מול עמלק. שילוב בין המנהיגות הרוחנית של משה אהרון וחור, ובין המנהיגות הצבאית של יהושע. "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו" (שמות י"ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, שכל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין". (ר"ה ג ח). שילוב בין הלחימה בכל הכח לבין התפילה והרוח, (במידה שהלחימה אפשרה), שבזכותו "היו מתגברים" בקרב. "אבל בזה המקום שהיה צורך השעה להיות מלחמה טבעית על כן עשה משה כמו שכל ישראל ינהגו לדורות, ואפילו בשעה שבטוחים שיתגברו במלחמה ההכרח להתפלל" (הרח"ד שם יא אות א').
הקב"ה הפך את היוצרות, ודווקא עמלק שרצה לנצל את נקודת התורפה של עם ישראל ולהכריעו – לימד אותו לדורות את המודל: לא רק שאין סתירה בין עוצמה רוחנית לבין עוצמה צבאית, אדרבא; השילוב בין שתיהן חיוני ומנצח. "כשיש גבורת ישראל, אין שליטה של עמלק. התקפת האויב היא דווקא במקום החולשה, בחלקים הנחשלים שבתוכנו. כשיש גבורת ישראל, אמונה, כלל-ישראליות, אהבת ישראל, שלמות ישראל, – אז אין מקום לעמלק". (שיחות הרצי"ה ויקהל).
נזכור לנצח לדור ודור. לא נשכח!
(ויקרא תשעו)