הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מלחמת עמלק הסתיימה בכי טוב: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, יג), ובשוך הדי הקרב בנה משה מזבח "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי". היכן הריקודים והמחולות בעקבות הניצחון? לאן נעלמה השמחה המתפרצת של עם עבדים שבמלחמתו הראשונה והמפחידה הצליח להביס צבא מנוסה של לוחמים מיומנים?! נראה שכבר מהמלחמה הראשונה של עם ישראל נקבע שאצלנו לא שמחים על מלחמות, גם כשמנצחים בהן. תחת זאת אנו שמחים ומודים לה' על הישארותנו בחיים.
ברם, זמן קצר לאחר הקריאה בפרשת 'זכור' אנו מגיעים לקריאת המגילה, ושם לכאורה מתגלה תמונה שונה של שמחת הנקמה בהמן ובכל חברי תנועתו. מה קרה? האם העם היהודי השתנה, והצטרף לרוקדים על הגגות, השמחים על דם האויב שנשפך?! יש הטוענים כך, ואף מצרפים טענה נוספת, לפיה יהודי פרס ביצעו טבח ספונטני וקולוסלי של אנשים, נשים וטף חפים מפשע.
ואולם המתבונן באירועי המגילה רואה עובדות שונות לחלוטין. הוא רואה שגזירתו של המן מעולם לא בוטלה, שכן "כתב אשר ניתן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב" (ח, ח). לכן עם כל האמפתיה שחש אחשוורוש כלפי אסתר, נבצר ממנו לבטל את הגזירה על השמדת היהודים שיזם המן. הוא מאפשר למרדכי להכתיב לסופרי המלך אגרת חדשה המתירה ליהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, טף ונשים ושללם לבוז" (ח, יא). היהודים הורשו אפוא להתאגד ולהרוג את הצרים אותם על טפם ונשיהם, אולם בשום מקום לא נאמר שהיהודים אכן הרגו נשים וילדים או גברים חפים מפשע, אלא רק את "אויביהם", "שונאיהם" ו"מבקשי רעתם".
ועדיין לא על ניצחון האויבים ומפלתם נקבעה שמחת פורים, אלא על ההישארות בחיים ועל ההישרדות של העם היהודי. אילו רצו חכמי ישראל לקבוע חג לזכר הריגת האויב הם היו קובעים את פורים ביום י"ג אדר, בו הצליחו היהודים להביס את אויביהם, ואת חגיגת פורים לערים מוקפות חומה ליום י"ד אדר בו נמשך ההרג בשושן. ברם, יום הפורים נקבע דווקא ליום שאחרי הלחימה וההרג, ליום המנוחה. בכך מדגישה המסורת היהודית שלא את ההרג והנקמה אנו חוגגים בפורים, אלא את הצלתנו מסכנת המוות, ואת הישארותנו במצב של שקט ובטחון ביום שלאחרי. העיקרון: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז) מתקיים גם בפורים. אנו שמחים על הצלתנו. לא במקרה יום הניצחון הגדול של יהודי פרס ומדי נחרט לדורות בלוח השנה היהודי דווקא כיום צום, הוא תענית אסתר, ואילו ה"ימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם" הם שנקבעו "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (ט, כב).
טועים אפוא מי שמותחים ביקורת מוסרית על שמחת הפורים, וטועים לא פחות מי שחושבים שבמעשי נקם חסרי הבחנה הם הליכה בדרכם של מרדכי ואסתר. יהודי המגילה הרגו רק במבקשי רעתם שבאו עם הרישיון להרוג שניתן להם בצו המלך בקדנציה של המן. הם לא נטלו את החוק לידיהם, אלא פעלו בהתאם לחוק הממלכתי. לא תוקפנות ספונטנית ופרועה הייתה שם, אלא התגוננות אפקטיבית בהנחיית הרשות המוסמכת.
אכן אפשר ללמוד מסיפור פורים שיהודים לא צריכים לבחול בשום פעילות דיפלומטית כדי להגן על עצמם, וכן שצריך להוציא את הצווים הדרושים ולצאת למבצעים הנכונים כדי שיעמדו בפני מבקשי רעתם. אסור לחכות ליום פקודה ולסמוך שיהיה בסדר, ולא לשגות באשליות שמבקשי רעתם יניחו את נשקם. כאשר פועלים נכון על-פי החוק הממלכתי, וכאשר מבצעים תהליך רוחני של דברי הצומות וזעקתם, ונקהלים ביחד לעמוד על נפשם, מגיעים למצב "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”. אין אנו ששים אלי הרג, אלא עורגים אלי שקט, ורק יום נוח מאויבינו הוא עבורנו יום משתה ושמחה וסיבה למסיבה.
(ויקרא תשעו)
