בין אדם למדינה – מי יותר חשוב?

במדינת ישראל בשלב הבניה נתנו הבונים את הנשמה, אך לאחר שהוקמה האזרחים רוצים ורשאים להבטיח את מעמדם ומצבם

במשך כחצי שנה עסקו בני ישראל במתן תרומות ובמגוון מלאכות לבניין המשכן וכליו. העם כולו נרתם למאמץ הלאומי הקולקטיבי, וכשהוקם המשכן בא' בניסן ניתן היה לצפות שה' יקרא אל משה מאהל מועד ויאמר לו: "דבר אל כל עדת ישראל". אולם, קריאת ה' למשה, הפותחת את ספר "ויקרא", מתחילה במפתיע באמירה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". לאחר מכן מפרטת התורה שורה של קורבנות יחיד: חטאת, נדבה, תודה ועוד, בעוד קורבנות הציבור, המוקרבים בשם כלל האומה, נדחקים להמשך התורה.

ואנו תוהים, משתאים ושואלים כיצד עלינו לראות הדברים: בפרשות המשכן של ספר 'שמות' הרגשנו שכל אדם תרם את ממונו, מרצו וכוחותיו למען המשכן, ואילו ב'ויקרא' נראה שכל מעשה המשכן נועד למען האדם. תהיה זו מחברת אותנו אל לב המחלוקת שקורעת את החברה בזמננו.

בעולם הקדום היה מקובל שהיחיד צריך לבטל עצמו למען החברה הכללית, והאדם הפרטי שאב את מעמדו וחשיבותו מהיותו בורג במערכת הקולקטיבית. תפיסה זו עודנה קיימת במקומות מסוימים גם בזמננו, בהם מניחים שתפקידו העיקרי של היחיד הוא לשרת את האומה, האמונה או האידיאולוגיה, וכי האדם נדרש לוותר על מאוויים אישיים לטובת תרומה לחברה ולמדינה.

בעולם המערבי, מנגד, פשה הלך רוח של אינדיבידואליזם, המדגיש את אושרו ורווחתו של היחיד. ההגות הליבראלית, המפעמת בלב רבים בישראל, סבורה שהמדינה נועדה להיטיב עם הפרט ולשרת את צרכיו, ומטרת מוסדות השלטון היא להבטיח את רווחת האזרחים וזכויותיהם. בעוד האזרח בחברה הסוציאליסטית אמור לשאול: ״מה אני יכול לעשות למען המדינה?״, האזרח בחברה הקפיטליסטית הליברלית ישאל: ״מה המדינה יכולה לעשות למעני?״

בדומה לכך, דתיים-לאומיים שנעקרו מבתיהם על-ידי המדינה המשיכו לשאול 'מה עליי לעשות עתה למען העם והארץ?', בעוד שאזרחים ליברלים שחוששים כי ההגנה על זכויותיהם נשחקת ונמחקת שואלים 'מה עליי לעשות כעת כדי להגן על זכויותיי, על החירות, על השוויון ועל צורת חיי?'. אלה האחרונים, סבורים שערעור מבצר זכויותיהם הוא הפרת חוזה מצד המדינה, שעשוי להצדיק ביטול התחייבויות מצד האזרח, בעוד הראשונים אינם חיים על-פי חוזה עם המדינה אלא מתוך התחייבות כלפי הבורא והתורה, הארץ והאומה. במשכן, כפי שראינו, שלב הבניה הדגיש את הנתינה של כולם למען המשכן והעם, אולם אחרי שהוקם, ה' מדבר אל ועל היחיד, האדם. דומה, שכך במדינת ישראל בשלב הבניה נתנו הבונים את הנשמה, אך לאחר שהוקמה האזרחים רוצים ורשאים להבטיח את מעמדם ומצבם.

יהדות שלמה מציגה שילוב ואיזון של מעמד היחיד ומעמד החברה, וסינרגיה בין "כלל הצריך לפרט", ו"פרט הצריך לכלל". כוח הציבור בולט בנושאי הליבה של היהדות: תפילה, תשובה ותורה. בתפילת הציבור נחשב כל זמן ל"עת רצון" (ברכות ח), תשובת הציבור מתקבלת בכל עת (ר"ה יח), ולימוד תורה של רבים השכינה שורה בו (אבות ג). מעבר לכך, האדם מצווה להיות אלטרואיסט, לקיים שלל מצוות למען החבר והחברה, ולא לפרוש מן הציבור. יחד עם זאת, הדגישו חז"ל שהאדם נברא יחידי, ולכן "חייב אדם לומר: 'בשבילי נברא העולם'", ו"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז).

נראה שבפתיחת פרשתנו התורה רצתה להדגיש את חשיבותו של הפרט, ולפיכך היא בחרה לפתוח דווקא במילה: "אדם". מילה זו מדגישה את מעמדו של היחיד, שכן התואר 'אדם' מיוחד בכך שאין לו לשון רבים. יש לשון רבים ל"איש – אנשים, לאישה – נשים", וכדומה, אך אי אפשר לומר "אדם – אדמים". התואר "אדם" בו פותח ספר "ויקרא" מדגיש שכל העשייה הדתית והחברתית וכל העולם שלנו תלויים באינדיבידואל, באדם היחיד.

עם זאת, הפתיחה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" רומזת שלאדם יש מחויבות להקריב למען הכלל, ולכן, כפי שציינו פרשני החסידות, לא נאמר: "אדם מכם כי יקריב", וזאת כדי להדגיש שעל האדם להקריב למען ה' מעצמו ממש, ולא רק מרכושו: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן".

פרשת "ויקרא" נקראת לקראת חג הפסח, בו בולט השילוב בין יחיד וכלל. אנו חוגגים בפסח את גאולת העם כולו ממצרים, אולם יחד עם זאת "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא (כיחיד) יצא ממצרים". יציאת מצרים אמורה להעניק השראה להגנה ולפיתוח החירות האישית, ובה בעת לתת גם תנופה להגנה ופיתוח של החירות הלאומית.

(ויקרא תשפ"ג)