בפרשת דברים משה רבנו מסכם כמה מהמאורעות של בני ישראל במדבר. הפרשה פותחת בפסוק "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (פרק א', א'). רש"י העיר על כך ששמות המקומות הנזכרים בפסוק רומזים לתוכחות על חטאים שנעשו במקומות אלה. כך למשל "פארן" רומז לחטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן, "תופל ולבן", רומזים הם לתוכחה "על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'. בעל ה'כלי יקר' דוחה את הדרשה ש"תופל ולבן" רומזים לדברים "שתפלו על המן" כי לדבריו "אין לו דמיון במקרא". נראה שכוונתו לומר שמשמעות זו מצויה במקרא בשורש טפ"ל ולא בשורש תפ"ל, לדעת הכלי יקר "תופל" אינו רומז לתוכחה על היחס למן אלא לתוכחה על מעשה העגל "…וכן אמרו עושי העגל 'אלה אלהיך ישראל' ובזה נתנו תיפלה לא-לקים". לכן מפרש הכלי יקר "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" באופן הבא, "מה דביני ביני (=בינתיים), בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו…וזה היה בשבעה עשר בתמוז…". כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ, "ודוחו לא יוכלו קום" (תהלים ל"ו, י"ג).
במאמר שזכה לכותרת "למה המוח שלנו שונא אחרים", כותב פרופ' רוברט ספולסקי, מהפקולטה למדעי המוח ונוירוכירורגיה באוניברסיטת סטנפורד, שאצל רוב בני האדם המוח מסווג אנשים לשתי קבוצות- זו "שלנו" וזו "שלהם" כשאנו נתקלים במישהו שנתפס כמישהו שמשתייך לקבוצה האחרת האמיגדלה מתעוררת, ואנו הופכים חשדניים וביקורתיים.
ה'כלי יקר' מבאר מדוע ימי 'בין המצרים' הם ימי נפילה לישראל. לדבריו הצלתם של ישראל מן האויבים יכולה להיות "באחד משני דרכים או בשניהם כאחד" א. על ידי "ואהבת את ד' א-לקיך", המביאה לדבקות בו ו"אז הוא מציל לכל הדבקים בו". ב. על ידי "ואהבת לרעך כמוך", "אז איש את רעהו יעזורו", ואף אם סר ד' מעליהם בשל חטאם, מכל מקום יש להם קצת תקווה בדרך הטבע... ומכאן הוא למד כי הבעיה הגדולה היא דווקא בימים אלה "בשני זמנים אלו איבדו ישראל שניהם כאחד, ואם כן אל מי ינוסו לעזרה, "כי בשבעה עשר בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל ד' יתברך עורף ולא פנים… ואז איבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובתשעה באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל, כמו שנאמר "ותאמרו בשנאת ד' אותנו הוציאנו וגו'"…(דברים א', כ"ז). כלומר, תפיסת עולם כזו ששנאת האחר היא טבעית לך, זו תופנה כלפי הכל, גם א-לוקים שגזר שלא ננחל את הארץ בוודאי בשל שנאתו אותנו.
במרכז הרפואי וקסנר, באוניברסיטת אוהיו בארה"ב, מציעים כמה דרכים להוציא את השנאה. אם סיבת השנאה היא חוסר יכולת להבין או לקבל את האחר, התנהגותו, השתייכותו הקבוצתית וכיוצא באלו – הפתרון הוא לגלות אמפתיה וסובלנות – אלו נחשבים לשני "נוגדי שנאה" חזקים במיוחד. מומלץ לנסות להבין את האחר, את תפיסתו ומניעיו ולחלוק הרגשות איתו.
מפורסמים דברי הגמרא הקובעת מפני מה חרבו שני הבתים, "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (יומא ט' ב'). הנצי"ב בפירושו 'מרומי שדה' שואל על קביעה זו, הרי אנו יודעים שבסוף בית שני הייתה גם שפיכות דמים, לא רק שנאת חינם! הכתות השונות בירושלים נלחמו אחת בשנייה ונשפכו דמים רבים?! אלא, שונה הייתה שפיכות דמים, בבית הראשון הייתה שפיכות דמים סתמית, שפיכות דמים של פושעים, ואילו בבית שני שפכו דמים רבים כאשר כל אחד בטוח שהוא עושה את המעשה לשם שמיים. רצחו לא כפושעים, אלא לשם שמיים.
בתורה נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט י"ז). התורה הוסיפה מילה הנראית כמיותרת, 'בלבבך". למה? מסביר הרמב"ם "שנאה שטמונה בלב בוערת כאש ואינה נכבית והשנאה מתגברת והלבבות מתרחקים, ורק כאשר מראה השנאה ומוציא מלבו אז נכבית אש השנאה (שם). בעל ה'חפץ חיים' מוסיף "כי שנאה שבלב חמורה ביותר משום שלא יידע השנוא איך להישמר משונאו" (פתיחה לאווין, באר מים חיים ז'). הדרך לכבות "אש השנאה" היא על ידי הוצאת השנאה החוצה.
לאור דברים אלו יש לשאול מהו המושג 'אהבת חינם'? נראה שעיקר הדבר הוא לימוד זכות, גם אדם שחוטא באופן אובייקטיבי, אפשר ללמד עליו זכות בדרכים שונות, אולי יצרו תקפו. הרב קוק באגרת תקנ"ה לימדנו להתבונן לא רק על המעשים הגלויים, אלא להתבונן על הצד הפנימי הכמוס שהוא טוב, שכך מתאפיינים לפי חז"ל ימות המשיח, "ביש מלגו וטב מלבר", שונה הוא הצד הפנימי והנראה מבחוץ מהצד הפנימי והמכוסה, וזו אהבת חינם.
(דברים תשפ"א)