עיר בלי קליטה 

הגדרת המעשה כשגגה משתנה ממקרה למקרה ומאדם לאדם, על כן גם השהייה בעיר המקלט אינה זהה

בפרשת מסעי מוזכרות ערי המקלט המיועדות להורג נפש בשגגה (במדבר ל"ה ט'-י"ב). נושא זה חוזר על עצמו מספר פעמים בתורה, בגלל חשיבותו.

הפרשה מתארת שני סוגי ערים בעלי אופי מיוחד. שש ערים מוגדרות כ'ערי מקלט' ומטרתן "אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ". עליהן נוספו 42 ערים נוספות, ומסכמת התורה "כל הערים אשר תתנו ללוים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עיר…" (שם י"ד). במשנה הוזכרו רק שש ערים (מכות פ"ב מ"ד). אם כולן קולטות רוצח בשגגה, מדוע נזכרו במשנה רק שש?! מתרץ אביי שארבעים ושתיים הערים לא קלטו מאליהן, אלא צריך להיקלט בהן, לעבור מעין "ועדת קבלה". הבדל נוסף, העלאת שכר דירה לתושבי המקום (מכות י"ג ע"א). לדעת רש"י, באחריות בני העיר להעלות שכר לבעלי הבתים, ולדעת התוספות על הרוצחים עצמם לשלם את שכר הדירה לבעלי הבתים "דלא תימא גזירת המלך על הלויים לעכב אותם בעירן" (שם). האחריות לחיי הרוצח בשגגה הופקדה בידי שבט לוי. נראה שערי המקלט מהוות מערכת לאומית האחראית לשלום הציבור.

בעל 'ספר החינוך', מסביר מדוע שבט לוי קיבל אחריות זו, וכך הוא כותב, "כי שבט הלוי, מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ד', ואין לו חלק עם ישראל, בנחלת שדות וכרמים. אבל ערים היו צריכים לתת, על כל פנים, לשבת הם ובניהם וטפם וכל חייתם, ומפני גודל מעלתם, וכושר חין ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם, המקודשת בקדושתם, לטהרת חוטאים" (מצווה ת"ח). הלויים משמשים מודל לחיים שלמים. רצח ואף בשגגה מחייב התגייסות לאומית.

כיצד פועלות ערי המקלט? חז"ל מלמדים כי הרוצח יושב ב'עיר המקלט' עד למות הכהן הגדול, דבר שיכול לקרות זמן קצר לאחר הגעתו לעיר המקלט, או שנים רבות עד מותו של הכהן הגדול. מדוע קבעה התורה כך? האם לא היה נכון יותר לקבוע שכל רוצח בשגגה צריך להישאר בעיר המקלט למשך זמן קצוב? מסביר הספורנו, שהגדרת המעשה כשגגה משתנה ממקרה למקרה ומאדם לאדם, על כן גם השהייה בעיר המקלט אינה זהה. על התועלת שבבריחה מעיר המקלט מסביר בעל 'המשך חכמה' שעיר המקלט מהווה מעין "מקווה" בו הרוצח בשגגה נטהר וחטאו מתכפר.

מהי ההגדרה של "שוגג"? מתי אדם עושה מעשה בלי שיהיה אחראי לתוצאותיו? חז"ל הבחינו במשנה ובתלמוד, ואמרו, יש "שוגג קרוב לאונס" ויש "שוגג קרוב למזיד". הדוגמה המובאת בתורה לשוגג החייב גלות היא הדוגמה של האיש החוטב עצים בגרזן "ואשר יבא את רעהו ביער לַחְטֹב עצים ונדחה ידו בגרזן  לִכְרֹת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים י"ט ה'). לפני החוטב עצים עובר אדם והגרזן נשמט מידי האיש והאדם העובר נפגע ונהרג. לא הייתה כאן כוונה, אבל ראית אדם עובר לפניך, והמשכת להכות בגרזן. אינך אשם, אבל גם זהיר אינך. צא לגלות!

יש אנשים הסוברים שאחריות האדם למעשיו היא מוגבלת. התורה מלמדת שהשקפה זו בטעות יסודה. אם ישנה אווירה של זילות בערך החיים, יש יותר סיכויים שמקרים כאלו יקרו.

יחס חמור זה אל אותו מכה נפש 'בשגגה' אינו סרים ממנו עולמית! כפי שנפסק בהלכה, "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה!" (שו"ע או"ח קכ"ח ל"ה). מקור הלכה זו נדרש מהכתוב, "ובפרשׂכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א'). האחרונים ביארו שדווקא כאשר הנהיגה הייתה ברשלנות, כגון שנסע במהירות, או עבר על תקנות התעבורה, אולם "אם לא הייתה כל רשלנות מצדו של הנהג, ונהג את המכונית בזהירות כראוי, אך באופן בלתי צפוי קפץ ילד לרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למוות, באופן שהדבר היה באונס גמור" (שו"ת יחווה דעת, ח"ה, ט"ז) , במקרה זה, פסק הרב עובדיה יוסף, רשאי הנהג לשאת את כפיו ולברך את ברכת הכוהנים.

(מטות מסעי תשפ"א)