דמיינו לעצמכם את האיש הכי מושלם, צדיק וחכם שאתם מכירים. הרב קוק, הרבי מלובביץ', ר' שלמה זלמן אויערבך, לא חשוב מי. איש חסד עצום, מלא אהבה וחמלה כלפי כל הבריות, בעל מידות מתוקנות להפליא וחוכמת חיים עמוקה. עכשיו דמיינו שיש לו גם ידע מושלם בכל המדעים – פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, מתמטיקה, פסיכולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה וכן הלאה. תוסיפו לזה שהוא גם אמן מוכשר, מלחין, צייר, משורר וסופר ברמה עולמית. בקיצור, כל מעלה טובה שהאדם יכול להשיג, נמצאת באותו צדיק.
אתם מסוגלים לדמיין אדם מושלם שכזה? יפה. עכשיו, תארו לעצמכם שהיו מספרים לכם שפעם אחת הוא התרגז על תושבי עיר אחת, ועמד ללחוץ על כפתור שמשמיד את כולה. ניגש אליו הבן הקטן שלו ואמר לו: "אבא, מה איתך? שכחת שאסור להרוג חפים מפשע?". מיד השיב האיש: "וואלה, אתה צודק בני. שכחתי את זה לגמרי! טוב שהזכרת לי. מה הייתי עושה בלעדיך?".
הסיפור הזה נשמע לכם מתאים לאישיות כזו? לחלוטין לא. לא צריך להיות צדיק וגאון כדי לזכור דבר כל כך בסיסי. ברור שאדם ברמה כזו לא יעשה כאלה דברים, ולא צריך שיזכירו לו אותם.
אבל אם כך, למה אנשים כה רבים מאמינים לסיפורים כאלה על הקב"ה?
אחת הבעיות הגדולות בעולם היא שאנשים מציירים לעצמם את אלוקים בצורה שטחית וילדותית, ומייחסים לו חסרונות שלא היו מעלים בדעתם לייחס אפילו לאנשים גדולים. הם רואים אותו כקטנוני, כעסן, קנאי ואגוצנטרי (ח"ו), שאנשים כמו אברהם או משה צריכים להזכיר לו דברים בסיסיים כמו האיסור להרוג חפים מפשע. המחשבה הזו היא איוולת וטירוף. הרי כל השלמויות שבאדם מגיעות מא-לוהים, ואינן אלא ניצוץ קלוש משלמותו הוא. איך יעלה על הדעת אם כן שבני אדם יהיו יותר שלמים ממנו, יותר טובים או חכמים במובן כלשהו? האם ניצוץ מהשמש יכול להאיר יותר מהשמש עצמה?
נכון, קריאה שטחית של סיפורי התנ"ך יכולה ליצור רושם כזה. אבל בדיוק משום כך אסור להישאר ברמת ילדי גן. אברהם ומשה לא "הזכירו לה' להיות מוסרי", אלא ייצגו את מידת החסד נגד מידת הדין. כך צריך גם להבין תיאורים אחרים, באופן שמתאים לבורא העולם ולא מקטין אותו.