מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים
*
אחד מתנאי היסוד לניצחון והכרעת האויב בקרב, הוא 'דע את האויב'. היכרות עמוקה עם תפיסת עולמו ותרבותו – מה מניע אותו להתעמת איתנו, מטרותיו במלחמה, דרכי החשיבה שלו, אופן הפעולה, תורות הלחימה, אמצעי הלחימה, ונקודות החולשה שלו. בכל 'פקודת מבצע' מוקדש פרק ל'אויב' ודרכי פעולתו הצפויה (הדפאו"ת). התפקיד של חיל המודיעין בכל הרמות הוא לעסוק בהיכרות עם האויב, בכל התחומים והרמות האפשריות, מהרמה האסטרטגית ועד הרמה הטקטית והמיקרו טקטית. מחובתו להעריך מראש את כוונותיו ולהתריע על דרכי פעולתו, בטווח הזמן המיידי ולטווח הארוך, כדי שלא נמצא את עצמנו מופתעים.
כאשר יש פער בין הצדדים, בתרבות, בדרכי החשיבה וההגיונות, קשה יותר להבין את הכוונות של היריב ותוכניותיו. מודיעין מקצועי חייב ללמוד את ההיגיון של האויב כמות שהוא ולנתח את ההתנהלות שלו על פי הכלים שלו בלבד. אם יתעקש לפרש את כוונות האויב על פי כלי החשיבה של עצמו, קרוב לוודאי שיטעה וימצא את עצמו מופתע.
עוד לפני קום המדינה, כבר עם התחדשות הישוב העברי בארץ, עם פרוץ המאורעות, פרץ ויכוח פנימי על שרשי הסכסוך בין היהודים והערבים. הערבים הציגו את הסכסוך כטריטוריאלי, על רקע של ה'כיבוש', ש'נישל' אותם מאדמותיהם כ'אדוני הארץ' שיש להם 'זכויות לאומיות' לעצמאות מדינית. בכך הצדיקו את רגשות הנקמה והשנאה ואת הניסיונות החוזרים והנשנים לפגוע ביהודים. בין היהודים היו כאלה שאימצו את התפיסה הזו, וסברו שבאמצעות יחסי שכנות טובה, ויתורים, הקניית זכויות לאומיות, ופשרה טריטוריאלית ניתן יהיה לפתור את הסכסוך, לסיים את מצב המלחמה והשנאה ולהגיע לפיוס ולשלום.
מצד שני היו כאלה שהצביעו על כך שהשורש ליריבות הוא דתי אסלאמי, וממנו נגזרת מחויבות דתית שאינה מאפשרת בשום פנים ואופן להתפשר על השליטה בפחות מכל חלקי הארץ, מהים ועד הנהר. אמירות של 'שלום', ככל שנאמרו, הן העמדת פנים, כחלק מ'תוכנית השלבים' שנועדה לבסוף להשיג את השליטה על כל הארץ. מהפרשנות האיסלמית הקיצונית נובעת גם השנאה ליהודים, האינדוקטרינציה והחינוך הפנאטי להילחם, ליזום מעשי הרג ורצח אכזריים ככל שזה מתאפשר. המענה היחיד שאנו יכולים להעמיד מול תפיסה זו הוא להבטיח שליטה ביטחונית הדוקה, שלא תאפשר להם להקים ארגונים ולהצטייד באמצעי לחימה, שיאפשרו להם לפגוע בנו, לגבות מחיר כבד על כל ניסיון לפגוע, וליצור הרתעה ארוכת טווח.
מסיבות שונות היו ויש רבים שלא רוצים להאמין שהשורש לסכסוך הוא דתי, והם גיבשו קונספציות וביססו את ההתייחסות לסכסוך ועל היבטיו עפ"י שיפוט תרבותי מערבי ולא על פי ההסתכלות הדתית האיסלמית. לעיתים זה השפיע גם על העשייה המודיעינית, ואף יצר 'שטחים מתים' במעקב אחרי המגמות והכוונות של האויב.
נדמה, שהטבח האכזרי והמטלטל שהתרחש בשבת שמחת תורה תשפ"ד, וחשיפת פרצופם האמיתי של אוייבנו, חולל שינוי אצל רבים.
בפרשיות הקודמות קראנו על המאבק על ההמשכיות של מורשת אברהם אבינו שהתנהל בין יצחק לישמעאל: "שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א (משלי כו): "כמתלהלה היורה זקים וגו'" ואמר הלא משחק אני" (רש"י בראשית כא י). המחלוקת היתה גם על ירושת הארץ: "ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יצחק ובין ישמעאל ולסוף נדחה ישמעאל" (כוזרי ב יד).
הדחיה מפורשת אצלנו בפרשה: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה ה).
עפ"י חז"ל המאבק הקשה עתיד להימשך גם בעתיד, בין צאצאי ישמעאל לצאצאי אברהם: "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר (תהילים נ"ה כ'): "ישמע אל ויענם" (פרקי דר"א – מהד' "חורב" פ' ל"א).
אם נדע נכון את האויב, נדע כיצד לנצחו.
(חיי שרה תשפ"ד)