דניאל שמואלי, עו"ד
הדר גנים, פ"ת.
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח … וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (טז: לב'). מה היה כל כך חמור במעשה, שבסיסו מחלוקת ואפילו הסתה ומרי, שזו תוצאתו?
מבין המחמירים היו שתרצו את המעשה במחלוקת שאינה לשם שמים, "מחלוקת שאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה, יז), והיו שמצאו בה קינטור וחתרנות "טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה וארבעה חוטין פוטרין אותה? … מלבך אתה בודאם" (תנחומא קרח פרק ב) והכל באצטלה של הגנה על החלש, כמדרש האלמנה הגזולה מכח תורת משה "קנתה שדה ובאה לחרוש, אמרו לה: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. רצתה לזרוע, אמרו לה: לא תזרע כלאיים. … לקחו ממנה תרומות ומעשרות …".
והיו מקלים שמצאו טעם בעמדת קרח. הדרישה לשוויון "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" נומקה בקדושתו של העם שאף הוא זכה לזיו השכינה. ואף במחלוקת אין להאשימו בהיות מציאותה לדורות מימי בראשית "שאלו רבני צרפת היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלקים חיים בעוד זה אוסר וזה מתיר, … וכששאלו להקב"ה על זה, אמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם" (חידושי הריטב"א, עירובין י"ג).
והיו אף שמצאו בו זכות. בעל "העמק דבר" מסביר את מניעי התנהגותם בדתיות עמוקה: "לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת השם … להתקדש ולהשיג מעלה זו ע"י עבודה" (במדבר יז, ג).
ואם כך, עדיין קשה התוצאה, במיוחד שאף ניתן למצוא זכות במניעיו של קרח.
קיים קשר בין חומרת העבירה, תוצאתה ואישיותו של החוטא. חומר ואישיותו. מידת העונש מעידה על חומרת העבירה ומדד חומרת העבירה נמדד לפי מעמדו של עובר העבירה. חומרת העונש קשורה גם במעמדו הרם של החוטא ובהקפדה הנצרכת למעשיו. עונשו הקשה של קרח העיד על מעמדו הרם שהיה לו לרועץ ושיווה למעשהו חומרה והקפדה יתרה, שכן הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה וככל שצדיקותם עולה, כך הקפדתם.
ואכן, קרח ממכובדי העם היה והגדול בשבט לוי, חכם, פיקח, מנהיג, עשיר ומיוחס. "חכם גדול היה קרח ומטועני הארון" (במדבר רבה יח, ג').
ומכאן תמיהתו של רש"י: "וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?" והתשובה באבות (ד, כא) "ר' אלעזר הקפר אומר: הקנאה, והתאווה והכבוד-מוציאין את האדם מן העולם".
ומה באלה שמוציאין מהעולם? אלה סוגי גאווה וגסות רוח הפוגמים בשלמות המידות עד כי חז"ל המשילום לחטא העריות כולן, "כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בא על העריות כולן …" (סוטה ד, ב').
וכיצד מתקשרים אלה לעריות ולחוסר שלמות? הדבר נבחן בעיקר במוסד הנישואין המשמש כאמצעי לבני הזוג לרכוש את שלמותם. מתוך שאדם אינו שלם, רק זיווגו עם רחוק ושונה שאינו מבין יוצאי חלצי משפחתו, יביאו לידי גילוי עצמי ברצון להשלים את חוסרי בן זוגו וכך זוכה אף הוא להשלמת חוסריו ומידותיו, וזה יכול להתקיים רק מחוץ למעגל המשפחה הקרוב. משום כך איסור העריות בתוך המשפחה.
ומי שלוקה בגאווה וחש עצמו שלם, לא ימצא בזוגיות מקום להשלמת חסרונותיו ונפשו תיוותר חסרה וריקה. להבדיל, צלחו נישואי בית הלל ושמאי שעל אף המחלוקות ובזכותה מצאו את שלמותם. "לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו" (יבמות י"ד), מתוך שמחלוקתם הייתה לשם שמיים וסופה להתקיים.
מעמדו הרם של קרח הוא איפוא שיצר את הציפייה ממנו. כמי שחסה בצל הגדלות והשלמות, כך כל סדק בשלמותו ניכר וחשף את כיעורו ולא נסלח לו. קנאתו, תאוותו ורדיפת הכבוד הוציאוהו מהעולם, משום שפגמו בשלמות הבריאה המזוהה עם שלמות הקב"ה, ומתוך כך נפקד מקומם. כגאוותן שמאבד את יכולת תיקון מידותיו וכקנאי ותאוותן שעינו באחר, כך מי שנושא על דגלו את סמל השלמות כקרח, נפשו תוקע מחוסר שלמות ולא יהיה מנוס אלא יציאתו מן העולם כסופו של קרח.
(קרח תשס"ה)