השקעה לטווח ארוך

לפני כמה שנים הייתי עדה לסיטואציה שספק הביכה אותי ספק הצחיקה אותי, מה שבטוח – אדישה לא נותרתי.
עמדתי מחוץ למעלית באחד ממלונות הנופש בעיר הדרומית אילת, מיותר לציין שהאוכלוסייה שם היתה רבגונית ומיצתה כמעט את כל הספקטרום הרחב של "הפנים של הישראלי המצוי".
בעודי עומדת וממתינה למעלית, עמד לצידי זוג, בעל ואשה, שפצחו במריבה קולנית. היו שם חילופי "מחמאות" יצירתיות במיוחד, כולל הנפות ידיים ועליה בלחץ הדם.
תוך כדי הסצנה, שלא היתה מביישת אף פרק של "הכלה מאיסטנבול", נפתחה דלת המעלית. אני מיהרתי להיכנס, אחריי נמלטו פנימה שניים מחבריו של הבעל ומיד אחריהם פסעו לתוך בטן המעלית הזוג העצבני.
ניסיתי להדבק לדופן המעלית ורציתי להיות שקופה. חשבתי שנידונתי לצפות בהמשך הסאגה הזוגית, אך אז באופן מפתיע, עצרה האשה את הדלת עם היד, סיננה מבין שיניה לעבר הבעל שלה "לך תתבכיין לחברים שלך, יא חתיכת תינוק מגודל", יצאה החוצה והמעלית סגרה את פיה כאלו ביצעה אחר הוראות בימאי בדרמה יומית.
הבעל חייך במבוכה וקרץ לחבריו, אחד מהם הניח כף יד על כתפו ושאל אותו ברצינות: "תגיד כפרה, למה אתם לא מתגרשים?".
הבעל הרים את גבותיו עד שכמעט נגעו במפרצי השיער הנעלם. "אני, להתגרש? הגזמת! אני לא יכול להתגרש ממנה, אתה יודע כמה אני מושקע בה? 3 ניתוחים פלסטיים, מכונית גולף חדשה ושנה של טיפול זוגי, אני עמוק בהשקעה".
החברים צחקו והמושקע מיהר לצאת מהמעלית ולרוץ לתפוס את ה"השקעה" שלו לפני שהיא תספיק להגדיל הוצאות.
בהתחלה צחקתי איתם, אבל אחרי כמה רגעים הבנתי שלא משנה מה הוא יגיד, זה לא באמת רק העניין הכספי, הבחור מושקע בזוגיות, במשפחה, אפילו בריבים, וזה גורם לו תחושת שייכות חזקה, ויותר מכל – זה גורם לו לחוש קרבה ואהבה.
פרשת השבוע פותחת בבקשה מבני ישראל לתת תרומה למשכן שנבנה, כל אחד יכול לתת כראות עיניו.
שאלתי את עצמי – למה הקב"ה לא ציווה עליהם לתת כסף וזהב אלא נתן בידיהם את חופש הבחירה, את אפשרות התרומה?
המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היתה שכשאנחנו מצווים על משהו אנחנו עושים 'נעשה ונשמע' באופן רציונאלי, אבל כשאנחנו מעניקים מרצוננו אנחנו עושים זאת עם רגשות.
בנתינה יש המון רגש, וכשאתה בוחר לתת אתה מרגיש מושקע ואז הקשר שלך לאובייקט הוא חזק יותר, יש תחושת שייכות עצומה וקירבה.
באפשרות שאלוקים נותן לבני ישראל לתת מבחירה כתרומה, הוא בעצם מוליד בהם אהבה וקירבה למשכן, לשכינה, וככה הם מרגישים חלק נרגש ובלתי נפרד מכל מעשה המשכן.
ואז, "שכנתי בתוכם" מקבל פרספקטיבה אחרת: לא רק אלוקים שוכן בתוכם כעם, אלא כל נשמה ונשמה שתרמה מאפשרת את ההוויה הזאת של "לב פתוח" לנוכחות א-לוהית.
"השקעה בטוחה מביאה ברכה".
(תרומה תשפ)