כל הפוסטים של ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)

"כִּי ה' אֱ-להֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טובָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה

בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". פסוק זה, שנאמר על ידי משה בשולי פרשת המרגלים,

מפרשתנו, שלוש דרכים ראויות להיות חלק מן הלאום הישראלי: דרך א: דרכם של בני גד ובני ראובן. הם נאחזו אמנם

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל

מה לא ניסו אויבינו כדי לחסל אותנו כעם, כישות ציונית וכיהודים? נדמה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט באותן עוצמות.

האם יש סוגיה אחת בתבל שאותה אנו מבינים עד הסוף? האם ההיגיון האנושי תלוי מקום וזמן? כיצד אנו מעיזים לומר

רכיבים מן התיאור המקראי למעשה קורח: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי

שלישיה זו: תורה עם וארץ נמצאים ב'מאבק' מתמיד ביניהם בכל עת והיום יותר מתמיד. לכל קבוצה 'מאופיינת' החיה כיום במדינה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.