כל הפוסטים של פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)

"פרשת המקלל" (ויקרא כד, י-כג) שחותמת את פרשתנו, מתארת אמירה קשה שיצאה מפיה של דמות אנונימית-למחצה, בן ליחסי תערובת, שסופה

"ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא, יידעלאך, טייערע כושר יידעלאך, שטייט אוף, לעבודת הבורא" (יהודים, יהודים יקרים וכשרים, קומו לעבודת

"אין דבר שלם יותר מלב שבור, ואין זועק יותר מן הדממה". משפט זה, שטבע ר' נחמן מברסלב, זכה לפופולאריות רבה

עשרה קבין של חומרות ירדו לעולם, ומכל מועדי השנה, נטל חג הפסח עטרה בראשם. גם יהודים שבמשך שאר ימות השנה

אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת

מעטות הן הפרשות בתורה, שהוכתרו בכותרת של זמן, ובכולן יש לציון המועד משמעות ותוכן. כך בפרשת "בראשית", כך בפרשת "שמיני",

פרשת המצורע שבתורה מעוררת קשיים גדולים. הן מצד הבנת פרטיה המרובים, שהפכו את "מסכת נגעים" לאחת הסוגיות הקשות בעולמה של

"הא לחמא עניא" אינו היסטוריה. הוא תוכנית ריאליטי. כאן ועכשיו. קטע קדום זה (שידוע לנו למן תקופת הגאונים), אחד המוכרים

פרשת תזריע, ואחותה פרשת מצורע, עוסקות ב"גרעין הקשה" של דיני הנגעים. צרעת, שאת, ספחת, מכוה פורחת, בהרת, צרבת, שחין, נגע,

בין שלל המצוות שמצויות בפרשיות אחרי מות וקדושים, מצויים שני פסוקים שהרבה גופי תורה תלויים בהם: "את משפטי תעשו ואת