פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"מה נשתנה", שאל פעם יהודי פיקח, "דג זה שעל הצלחת, מכל דגים שבים? והלא הים, גדול ורחב ידיים הוא, ויש בו מיליוני דגים. מה היה לו דווקא לדג זה שניצוד ועלה בחכה או ברשת?". אף הוא השיב: "הדג אשם. הוא פתח את הפה…".
בשנים שבהם שרים, ראשי "מוסד" ואלופים במיל' שבעבר הייתה שתיקתם אומנותם, והיום מפטפטים עצמם לדעת, טוב לדעת שמה שהווה לא תמיד היה.
אחד הפסוקים המבליטים את הרובד הנסתר, הסמוי, של מעשה המגילה, נכפל במגילה.
בפעם הראשונה, "בהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה". עמוסה בתמרוקים ובמנות, מסובבת ב"שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך", שומרת אסתר על "זכות השתיקה": "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד" (ב, י). יד – לפה, וסייג לחוכמה – שתיקה. לעתים, כך מלמדתנו אסתר, זכות הציבור שלא לדעת. ולא כל מה שאמת הוא – ראוי להיאמר.
תכונה זו מודגשת פעם נוספת במשתה הגדול: "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, כאשר ציווה עליה מרדכי. ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, כאשר היתה באמנה אתו" (ב, כ). גם כאשר עולה היא לגדולה, וכתר המלכות ניתן על ראשה, גם בשעה שדודה מרדכי מתעלה למדרגת "יושב בשער המלך", יודעת אסתר כי יש דברים שאסור לספר.
ונחלקו חכמים בטעם הדבר. יש שראו בשתיקתה מעשה של הכנעה, ציות מוחלט, ללא שאלות ותהיות, המבליט את תלותה הבלעדית והמוחלטת בראשית הדרך בדודה מרדכי.
אחרים, תרו אחר טעם פרגמאטי, מעשי. לדעת האבן עזרא על אתר, באחד משלושת פירושיו, ורבי שמואל די אוזידא, בעל "מדרש שמואל" ומן המיוחדים שבחכמי צפת המאה הט"ז שתיקה זו נועדה למנוע את הדחתה מהמלכות: "כי מרדכי חשב שאם תגיד עמה ומולדתה, לא ימליכה המלך, כי לא ירצה לישא ישראלית יען היותם בשפל המדרגה, ויהי חולשת כוח במלוכה".
בפירוש נוסף, שלישי במספר, שרק מגביר את עוצמת החידה, כותב הראב"ע: "והנכון בעיני כי עשה זה מרדכי בעבור שתשמור תורת השם בסתר שלא תאכל נבילות ותשמור השבתות ולא ירגישו המשרתים".
פירוש זה תואם את מסורת התרגום הארמי לאסתר. לפיו, לא רק שאסתר ובני דורה התבוללו ונטמאו במאכלות אסורות, גילוי עריות ועבודה זרה, אלא ששמרו מצוות ובהידור רב. את הפסוק "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו" דורש התרגום כך: "עבדת שביא ומועדיא הוות נטרא, ביומא דריקוקא הות מזדהרא, תבשילין וחמרא דעממין נוכראין לא הות טעמא".
גם לעניין הסתרת מוצאה, מרחיק התרגום הארמי לכת עוד יותר ומפרש שלא רק שהמלך היה נמנע מלהמליכה, היה וידע את מוֹצאה מראש, אלא שהיה גם מדיח אותה מן המלכות, והורג אותה ואת כל בני עמה, משהיה נודע לו הדבר: "ולמה לא חוויאת אסתר עמה דתולדותה? דלמא רגיז עלה מלכא, וקטל לה, ומשצי עמא די היא מיניה" [=ולמה לא סיפרה אסתר את עַם מולדתה? שמא ירגז עליה המלך, יהרוג אותה, ויכרית את כל העם אשר היא ממנו"].
רש"י, לעומתם, בעקבות המדרש, פירש בדיוק להיפך. לדידו, מטרת השתיקה הייתה רצון אסתר להשתחרר מהנישואין שנכפו עליה שלא ברצונה: "לא הגידה – כדי שיאמרו ממשפחה בזויה היא, וישלחוה, שאם ידעו שהיא יהודית וממשפחת שאול המלך, יחזיקו בה".
המדרש (אסתר רבה) רואה במעשה אסתר לא תכונת אופי שלה בלבד, אלא המשך מבורך ל"מסורת של שתיקה", ששכרה בצדה: "מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה, ועמדו כל גדולי זרעה בשתיקה. רחל תפסה פלך שתיקה, ראתה סבלונותיה ביד אחותה לאה ושתקה; בנימין בנה תפס בשתיקה, שהיה יודע במכירת יוסף ושתק; ושאול בנה אף הוא שתק, "ואת דבר המלוכה לא הגיד" (שמ"א י). ויחש שהוסיפו אף את יוסף, שידע בצער אביו ימים רבים, ושתק ולא הודיעו שעודנו חי.
בין כך ובין כך, אותן שתיקות ארוכות שבמגילה, שכל קורא עשוי ונדרש למלא בהן את החסר, זועקות לעתים לא פחות מאותה "זעקה גדולה ומרה". כאמרה הנודעת המיוחסת לרבי מנדלי מקוצק: "אין זועק יותר מן הדממה".
וכנגדן בוקעת ועולה קריאתו של מרדכי, לזעוק ולהתריע, והאיסור להחריש ולצדו: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת".
בניגוד לשתיקת אסתר בדבר מוצאה, בולטת הכרזתו של מרדכי בראש כל חוצות על שורשיו: "איש יהודי היה בשושן הבירה", "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (ג, ד).
הסתרת הזהות מבטאת התנהגות ותחושה שחשו יהודים במשך דורות: חיים בצל השמד, תוך ניסיון להסוות את זהותם, לבלוט כמה שפחות, שמא יבולע להם ויאונה להם רע.
מן הפרט, עברה הסתרת הזהות לכלל כולו. היהודים מתערבבים במשתה אחשורוש, עם "כל העם הנמצאים בשושן", ואף מכנים עצמם בשמות פרסיים, דוגמת "אסתר" ו"מרדכי". רק בשעת השיא של הסיפור, בשעת הגאולה, מתגלה זהותם האמיתית, עת שבים הם לזהותם היהודית, ומתגאים בה.
מעשה אסתר, לקח גדול יש בו לא רק לשעה, אלא גם לדורות. והמבקש ללמוד פרק גדול בתולדות הזהות היהודית, ילך לו אצל מגילת אסתר, יהפוך בה ויהפוך בה, שהכל בה.
(ויקרא תשעו)
