פעם כהן, תמיד כהן

כהונה אינה רק תואר. היא מהות. לא רק זכויות אלא גם, ואולי בעיקר, חובות.
רבים נותנים עיניהם בכ"ד מתנות כהונה, בכבוד שבו זוכה הכהן (מדין "וקדשתו") לפתוח ראשון בכל דבר שבקדושה, לרבות בעלייתו לתורה ובשעת הזימון, וכל כיוצא באלה. אך לצד כל אלה ניצבות חובות רבות מספור, שחלקן הגדול מפורט ב"תורת כהנים", הלא הוא ספר ויקרא.
מורנו ורבנו הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", שנתבקש בשבוע החולף לישיבה של מעלה, העיר את שימת הלב למיקומו המשונה של איסור ההיטמאות שחל על הכהן.
לכאורה, מיקומו היה צריך להיות בחלקו הראשון של ספר ויקרא, שעד פרשת מצורע עוסק בדיני הכהנים ובהלכות המשכן שבו הם עובדים.
לעומת זאת, מפרשת מצורע ואילך, עוסקת התורה בעניינים כלליים, בעלי היקף יישום רחב הרבה יותר. ופרשת קדושים שקראנו רק בשבוע שעבר, "פרשה שרוב גופי תורה תלויים בה" תוכיח.
מה טעם נקבעה אפוא פרשת טומאת כהנים דווקא בחלק זה של ספר ויקרא, ולא בחלקו הראשון המוקדש לכהנים בלבד?
בבואו ליישב קושי זה, הציע הרב ליכטנשטיין שתי תשובות, השונות זו מזו אך מקיימות זיקה מסוימת ביניהן. לפי התשובה הראשונה, יש מקום לחלק ולהבדיל בין הכהנים שאליהם מדברת התורה בחלקו הראשון של ספר ויקרא לבין אלה שבהם מדובר בפרשת אמור. למרות שהתורה ממשיכה להתייחס אל הכהנים כל העת כאל "בני אהרן", סביר להניח שבחלק הראשון של הספר מתכוונת התורה לבני אהרן עצמם, לבניו הביולוגיים, אלעזר ואיתמר, נדב ואביהוא, ואילו בחלקו השני היא מתכוונת לצאצאיהם, כלל הכהנים.
לאחר מותם הטראגי של נדב ואביהוא שמתו "בהקריבם אש זרה לפני ה' ", מצווה משה על בני דודיהם, מישאל ואלצפן, לפנות גופותיהם מן המשכן. וכמאליה עולה השאלה: מדוע מטיל משה מלאכה זו על בני הדודים ולא על אחיהם, אלעזר ואיתמר?
בבואו ליישב קושיה זו מסביר הרמב"ן שבמשך שבעת ימי המילואים היו אלעזר ואיתמר במעמד הדומה למעמדו של כהן גדול, שעליו התורה אוסרת להיטמא למתים, ולכן נאסר עליהם לבוא במגע ולהיטמא לגופות אחיהם.
לדברי הרמב"ן, אלעזר ואיתמר הוסיפו להיות במעמד המקביל למעמדו של כהן גדול גם לאחר שתמו שבעת ימי המילואים, ונאסר עליהם להיטמא למתים לצמיתות.
אם כך, אל מי פונה התורה בפרשתנו בציווי, "לנפש לא יטמא בעמיו"?, והלא על אלעזר ואיתמר הוחל האיסור כבר קודם לכן? אמור מעתה, הסביר הרב ליכטנשטיין, שכאשר התורה מצווה "אמור אל הכהנים בני אהרן", היא מתכוונת לכלל בני שבט הכהונה, ולא רק אל שני בניו הביולוגיים של אהרן. לפיכך נכתבה פרשה זו, המיועדת לכלל הכהנים בני שבט הכהונה, בחציו השני של ספר ויקרא, להבחין בין בני אהרן הביולוגיים לבין שאר הכהנים.
לצד תשובה זו, הציע הרב ליכטנשטיין אפשרות נוספת להכללת פרשת טומאת כהנים דווקא בחלקו השני של חומש ויקרא.
הפרשיות הקודמות בספר ויקרא עוסקות בהרחבה בעניין הכהן ותפקידיו-תפקודיו בבית המקדש. מנגד, פרשתנו מתחילה לעסוק בקדושת כהונה במובנה הרחב יותר, וביישומה גם מחוץ למקדש.
פרשתנו משמיעה לנו שפעם כהן – תמיד כהן. כהן נותר בכהונתו גם בשהותו מחוץ למקדש, גם בעת חורבנו של מקדש. לא רק "בימים ההם", גם "בזמן הזה".
מצוות הטהרה שעל הכהן ואיסורו ל"היטמא" אינם מיועדים רק לכהן המשמש במקדש. סביר להניח שהלה ייתקל במתים בין כותלי המקדש לעתים נדירות בלבד, אם בכלל.
כאשר התורה מרחיבה את מעגל חובותיו וזכויותיו של הכהן ומחילה אותן לא רק על בניו הביולוגיים של אהרן אלא על בני שבט הכהונה כולו, היא מתייחסת גם לכהן הגר בדימונה או בתל אביב. לא רק לזה השוכן ב"ירושלים של מעלה", בין כותלי המקדש.
חובת הקדושה אינה מצומצמת לתחומי מקדש וקודשיו. קדושה אינה עניין רק לחברת עילית, לבני מגזר מצומצם. היא מרכיב אורגני בכנסת ישראל כולה.
על מנת להדגיש שקדושת הכהונה, ובעיקר החובות הנובעות הימנה אינן מצטמצמות לתחומי בית המקדש בלבד, קובעת התורה פרשייה זו בלב הפרשיות ש"מושבן" הוא בחיים הכלליים, בעולם כולו.
במהלך אופייני, הרחיב הרב ליכטנשטיין חובה זו והחילה לא רק על שבט הכהונה אלא על כל אדם מישראל, ובראש ובראשונה על מנהיגיו הרוחניים.
על דרך הכלל, תלמיד חכמים, רב ומורה דרך, מוגדר ככזה בהיותו בין דל"ת אמותיו של בית המדרש. אכן, עיקר מבחנו הוא דווקא בצאתו אל העם. לא רק "בשבתו בביתו", בבית המדרש, אלא דווקא בשעת "לכתו בדרך", בהיותו מעורב – בדעת ובמעשה – עם הבריות.
ומכאן, על דרך ההשאלה, אמירת 'קדושה' בנוסח אשכנז: "נקדש את שמך בעולם". לא (רק) בבית המדרש, אלא בעולם כולו, ברשות הרבים.
כדרכן בקודש ובחול, מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, לא רק נאה דרש אלא אף נאה קיים. לצד עשייתו הגדולה בתורה, היה מעורב בדעת עם הבריות. והיה שֵם שמים מתקדש על ידו. לצד היותו "קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים" כל ימיו, משעת "קימה" ועד שעת "שכיבה", היה משאו ומתנות באמונה ובנחת עם הבריות גם ב"לכתו בדרך".
עד שהיו הבריות רואות אותו ואומרות: "פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דבריו, כמה מתוקנים מעשיו, אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה" (יומא פו, ע"א).
ואנו נוסיף, בשם אלפי תלמידיו, בארץ ובחו"ל, שליווהו השבוע למנוחת עולמים: אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו, שזכינו להימנות עם תלמידיו, וללמוד מפיו ומהליכותיו, בקודש ובחול, תורה הרבה, חכמה, בינה ודעת.
(אמור תשעה)