"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" (דברים, א', א'). בפסוק זה נפתח ספר דברים, הנתפס במידה רבה כנאומו האחרון של משה רבנו. מה
חילופי ההאשמות בין חברים בקבינט המדיני-ביטחוני, הסגנון והמהות, אינם מכבדים את הנוגעים בדבר ולא את הגוף החשוב הזה. מצער, שחברי הגוף, אולי החשוב במדינה הזו,
בשבוע הבא עלינו לטובה, תתחיל שנה חדשה. שנה שאיננו יודעים מה היא צופנת בחובה. בתפר הדק בין השנה המסתיימת וזו המתחילה ניצב שער, ובעצם– כמה
יונה, או חָמָמֶה, בשמה המקורי שהוענק לה בתימן, התייתמה מאִמה בגיל שש. מסע רגלי מפרך לארץ האבות, סכנת מוות שריחפה על אחיה הגדול ופרידה מחיים
הפטרת השבוע מתארת את כנסת ישראל הגולה כאישה עקרה ועזובה, הזוכה לגאולה. הפסוקים מספרים לנו כי נעוריה היו מבישים ואלמנותה– חרפה: "רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה",
"עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם" (ישעיהו מ',ט') הפטרת השבוע מפגישה אותנו עם משימה קשה. מפציר הקב"ה בנביאים או בבני ירושלים
ההפטרה מזכירה לנו על מה חרבה ירושלים: "… בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי… הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ
פעם לפני שנים רבות היו נערות עבריות ושמן "חפציבה"… כיום, נדמה לי, ששם זה אינו נפוץ כל כך. בהפטרת השבוע זוכה כנסת ישראל וייתכן שגם
ההפטרה המרגשת שלפנינו יכולה להטעות בקריאה ראשונה ולהתפרש כהצגה הטובה בעיר. קל לדמיין לפנינו צופה, בת ציון, המביטה – במופע הגאולה. "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ
הפטרת פרשת כי תצא היא הפטרת נחמה. הנביא ישעיהו משרטט בה מעבר מעצב, בדידות ושממה לשמחה, לשפע ולביטחון. מסר מנחם נעוץ גם בשיח שמקיים בורא
