רֹני עקרה

הפטרת השבוע מתארת את כנסת ישראל הגולה כאישה עקרה ועזובה, הזוכה לגאולה.
הפסוקים מספרים לנו כי נעוריה היו מבישים ואלמנותה– חרפה:
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה", "אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי…כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד", "כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ ה'" (ישעיה נ"ד, ד', ו').
גאולתה של ישראל, על ידי בורא עולם תבוא:
"…וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱ-לֹהֵי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא…" (פס' ה').
האם כוונת הפסוק לבחירות גרועות שעם ישראל עשה לאורך ההיסטוריה? ואם כוונת המילים אוניברסלית, מה יש בעלומים (גיל ההתבגרות), שהוא מביש? ומה לעלומים, לעקרות ולאלמנוּת שכרוכים יחד?
ועוד- מדוע כנסת ישראל אינה עוזרת לעצמה ונזקקת לגאולה ממקור חיצוני?
אם אניח לפשט הכתוב ולהקשר ההיסטורי, הרי שניתן למצוא בפסוקים מסר רלוונטי עבור כל אחד ואחת מאתנו.
העקרות והאלמנות, ובוודאי גיל ההתבגרות, אינם מקור לבושה. אולם, האתגר הפיסי והנפשי המתמשך הנתבע מהחוֹוים אותם, יכול להוליד רגשות עזים של תסכול ומרירות כלפי העולם ובוראו, או להביא להתנהגויות שתישפטנה בדיעבד, על ידי האדם עצמו או החברה, לחומרה.
בנוסף, כנסת ישראל שגָלתה, חוותה במובנים פסיכולוגיים טראומה נפשית של נטישה. במצב זה הנפגע מסיט לעיתים את הכעס המכוון כלפי הנוטש אל עצמו, ומפתח דימוי עצמי נמוך ורגשי בושה ואשמה.
"בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ". (פס' ז') אומר ברוך ובנחת בורא עולם.
חייך לימדו אותך כאב וסבל. לחסד את זקוקה כעת: "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ… אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'" (פס' י').
פעולתו של בורא עולם, באה, להבנתי, לחלץ אותנו ברחמים גדולים ובסבלנות, ממעגל הרסני אפשרי, של כעס, חשדנות, ריחוק וחוסר תקווה. ברגע זה ובמצבים מורכבים ומאתגרים בחיים איננו תמיד מודעים או מעוניינים לקבל סיוע חיצוני שהוא חיוני, ובהקשר זה נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (תלמוד בבלי, דף ה' עמ' א').
חסד- קבלת מנה גדושה של קשב ואהבה בלתי תלויה בדבר ("מרחמך"= מלשון רֶחֶם), אומר לנו הכתוב (וגם הניסיון הטיפולי), בכוחו להצמיח בקרבנו תקווה חדשה, גם במציאות קשה שנדמית חסומה ובלתי אפשרית.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(כי תצא תשעז)