כל המאמרים במדור פרשה ומדרש

התורה מקפידה על כך שאדם המביא מנחה, מביא אותה בתוספת מלח. וכך נאמר בפרשתנו "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל

בתום היום השמיני למילואים, משה מגלה שבני אהרן שנותרו בחיים, לא אכלו מן החטאת. משה כועס על כך שלא עמדו בחובות המיוחדות לאותו היום. אך

בדרך כלל התורה מצווה עלינו לקרב את החלכאים והנדכאים, החולים והעזובים ודחויי החברה. והנה בפרשתנו מצויות הוראות הפוכות. מונחי הטומאה שהפרשה מייחסת לחולים הם מבזים.

הקריאה של התורה למשפט אחד בפסוק החותם את פרשתנו, מתפרשת בחז"ל במספר אופנים. האפשרות האחת היא לומר שהתורה מצווה על פרוצדורה משפטית אחידה. ניהול סדרי

בפרשתנו ישנה התייחסות למקרים שבהם אנשים נאלצו להיפרד מאחוזתם ומנחלתם מפני שנקלעו למצוקה כלכלית. התורה נותנת לאדם הזדמנות לגאול את נכסיו ומחייבת את הקונה להשיב

בפרשת וילך מתואר שמשה כותב את התורה ונותנה לכהנים ולזקני ישראל. "ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל"

משה שולח שליחים אל מלך אדום בבקשה לאפשר לעם ישראל לעבור דרך ארצו. ההנחיות שנותן משה לשליחים כוללות הוראה לפתוח בהסברים היסטוריים המלמדים על זכות

המדרש הקובע: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו"? מניח שקרח פיקח היה. והשאלה היא, מנין למדרש מידע על טיבו של קורח, שהרי התורה הקדישה