דייקנות

בפרשתנו ישנה התייחסות למקרים שבהם אנשים נאלצו להיפרד מאחוזתם ומנחלתם מפני שנקלעו למצוקה כלכלית. התורה נותנת לאדם הזדמנות לגאול את נכסיו ומחייבת את הקונה להשיב את הנכס לבעליו הקודמים, בתמורה לתשלום, אם הם נגאלים בתוך הזמן שנקצב לכך בתורה. בתי ערי חומה נגאלים רק בשנה הראשונה למכירה. אם לא נגאלו בתוך שנה, הם שייכים לקונה לעולם, ואינם חוזרים לבעליהם הראשונים.
"וְאִישׁ כִּי־יִמְכֹּר בֵּית־ מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ: וְאִם לֹא־יִגָּאֵל עַד־מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּעִיר אֲשֶׁר־לא לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (ויקרא כה, כט-ל).
התורה מציינת כי מדובר בשנה 'תמימה', כלומר, שלימה ועגולה. בדומה לנאמר ביחס לספירת-העומר "שבע שבתות תמימות". סגנון זה של הקפדה עורר את חז"ל לדון בשאלת גמישות המדידה של יחידות זמן בהקשרים שונים. לכאורה, מן הפסוקים שלפנינו ניתן ללמוד, כי באופן כללי התורה אינה מצפה לעמידה דקדקנית בלוחות הזמנים שהיא קובעת. משום כך, התורה טורחת ומציינת במפורש "תמימות" כדי להדגיש שהזמן הנקוב במקרה המסוים אינו רק רעיון כללי. לפיכך, אם לא צוין אחרת, מועדים וזמנים הם דבר נזיל.
חז"ל מדייקים ששנת גאולה לבתי ערי חומה היא של שניים-עשר חודש מלאים. זאת ועוד, שעון החול ייעצר בדיוק של שעות! דומה לספירה זו היא ספירת שש שנות עבדותו של עבד-עברי הנספרות מיום מכירתו של העבד לעבדות. שנות מלוכה של מלכים נספרות אחרת. די בכך שמלכו יום אחד מתוך שנה שלימה כדי ששנה זו תיספר להם כשנת מלכות שלימה. ספירת שנות ערלה עשויה להצטמצם לשנתיים וקצת (מט"ו אב ועד ראש השנה ועוד שנתיים). במקרים רבים גם ספירת ימים אינה נעשית במדויק אלא על פי הכלל של 'מקצת היום ככולו'. כך ימי האבילות על קרוב משפחה עשויים להתחיל לפני השקיעה, ולהסתיים בבוקר היום השביעי לאחר שחלף מקצת היום. נזירות של שלושים יום מסתיימת אף היא בתחילת היום השלושים. בר-מצווה ובת-מצווה נחגגים ביום-ההולדת שהוא בתום שלוש עשרה או שתים עשרה שנה ויום אחד גם אם הלידה עצמה אירעה לקראת שקיעה ואף שמדידת הגיל בשעות הייתה יוצרת דחייה בחגיגות.
מדידת זמן בהלכה, אם כן, אינה שיטתית כלל והיא נעה בין הדרישה לדיוק בלתי מתפשר לבין הדרישה לספירה של 'בערך' בלבד. בגלל חוסר העקביות, נדונו בפוסקים מקרים רבים שבהם לא נקבעה אמת מידה ברורה לקציבת הזמן. האם התקנה שירושת האישה תחזור למשפחתה ולא בעלה יירש אותה, אם נפטרה בתוך שנתיים לאחר הנישואין, חלה כשהאישה נפטרה ביום הנישואין השני בדיוק והאם שעת הנישואין קובעת. אדם שנודר שיימנע ממעשה מסוים לתקופה שקבע. האם דינו לקיים את הנדר לפי שעות, או שאומרים 'מקצת היום ככולו'? והאם דינו ישתנה לפי משך הנדר: ליום לשבוע או לשנה. שמא יחידות זמן גדולות יותר נמדדות באופן גס יותר. הפוסקים תהו מתי מסתיים חוזה שננקב בו משך זמנה של העיסקה, ועוד קשת מקרים רחבה שהמשותף להם הוא השאלה האם כשהתורה או בני האדם קובעים מועדים ותקופות הם מתכוונים למימוש גמיש או דווקא מדוקדק.
מסתבר שפירושו של מושג הדייקנות כעקבי, חתוך וחד – הוא טעות. מושג הדיוק עצמו הוא בעל פנים שונות. אין דומה הדיוק הנדרש במדידת תרופה לבליעה למידת הדיוק במספר כפיות הסוכר בתה ואין דומה מידת הדיוק לשעת התור אצל הרופא או המועד לפגישה עם המורה באסיפת-הורים, לזמן התחלת השיעור או התפילה. לעיתים הגיוני ומתבקש למדוד את הזמן באופן מדויק, ולעיתים הגמישות.
הדבר הנכון, כשמבקשים לתת לאדם הזדמנות אחרונה לגאול את הקרקע שלו, היא במידת החסד עד הדקה התשעים. בנדר ובהסכם ניתן לגזור את אופי המדידה משפת בני-האדם וכוונתם, וניתן להבחין בין תקופות קצרות לארוכות בין מידות הדיוק שבני אדם נוהגים בהם. גם שש שעות הבחנה בין בשר לחלב יכולות להתפרש כמושג גמיש הקשור עם מערכות העיכול, סוג האוכל, מרווח בין ארוחות וכדומה.
ישנם טיפוסים שונים בעולם. יש אנשים שיש להם נטייה לדייק בכל מחיר. גם כשאין בכך כל צורך וכשמראש הזמן שנקבע נועד רק לתת אומדן כללי. ישנם טיפוסים שלהם הנטייה להתעלם מלוחות זמנים תמיד. גם אם יטריחו אנשים אחרים בהמתנה, אבל גם אם משמעות הדבר היא שהם יישארו לאחר העבודה לסיים כמה דברים נחוצים ללא תמורה. השילוב בין שתי האפשרויות הוא סבוך יותר, הוא תובע מן האדם להיות ער לסביבה, לדייק בלוח הזמנים כשנדרש אך בה בעת לגלות נינוחות ושלוות נפש בהקשרים אחרים. אף הקב"ה, המסוגל לדייק כחוט השערה בהכנסת השבת, ספר את שנות גלות ישראל במצרים בצורה רופפת. מעקב אחרי מושגי הזמן של התורה מכוונים את האדם לבנות לעצמו תודעה משתנה של מושגי הזמן, ולסגל לעצמו הקשבה רגישה לדופק החיים.
(בהר תשעו)