ממחרת השבת

במדרש נקשרת מצוות העומר בזכותם של בני ישראל לירש את הארץ: "…ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ – הוי אומר בזכות מצות העומר" (ויקרא רבה כ"ח).
עם קום מדינת ישראל, קיבל מדרש זה משמעות כפולה ומכופלת, שכן כל חגי ישראל הלאומיים, המנציחים את שיבת ישראל לאדמתו, מתקיימים בעיצומה של ספירת העומר – פסח, יום העצמאות ויום ירושלים. מה פשר כוחה של ספירת העומר? מה משמעות הקשר הפלאי בין קיום מצוות העומר לבין שיבתנו ארצה?
ספירת העומר מתוארת באופן לאקוני בפשט הכתוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כ"ג ט"ו- ט"ו)
מועד תחילת ספירת העומר על פי הכתוב אינו ברור, וכידוע נחלקו הפרושים והביתוסים סביב משמעות המילים "ממחרת השבת", כמובא במשנה (מנחות י', ג').
לשיטת הביתוסים השבת עליה מדבר הכתוב הינה שבת כפשוטו. פרשנות זו נבעה מהחשש מפני האפשרות כי יום טוב ראשון של פסח יתקיים ביום שישי, וקציר העומר יתקיים למחרת בשבת, באופן שיוביל לחילול שבת פוטנציאלי (זאת קודם להסדרת לוח השנה העברי בהתאם לכלל לפיו ראשון של פסח לא יתקיים ביום ו').
לעומת זאת, לשיטת הפרושים, השבת הינה למעשה יום טוב ראשון של פסח. משום מה חכמנו אינם חוששים מחילול השבת הכרוך בקציר העומר, ואף מתעקשים כי קציר העומר בשבת ייעשה בהתלהבות גדולה ובטקס המוני, ובלשון המשנה (שם): "… וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל … בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם (הקוצר לקהל), שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵין, הֵין, הֵין. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב".
משנה זו מעוררת תהיות. על פניו נדמה כי יש ממש בטענת הביתוסים. פרשנותם עולה בקנה אחד עם פשט לשון הכתוב, ואף עשויה למנוע חילול שבת המוני בקציר העומר. מדוע אם כן מסתייגים כל כך חכמנו מפרשנות הגיונית זו?
מסביר הרב קוק (מאמרי הראי"ה א', 128), כי מחלוקת הביתוסים והפרושים משקפת פערים אידואולוגיים עמוקים.
לחכמנו חשוב מאוד להדגיש, כי קציר העומר יכול להתרחש בשבת, ועל אף זאת, לא יתבצע על ידי כך חילול שבת כלל ועיקר. על גבי אדמת קדשנו – אין התנגשות בין עבודת הקרקע לבין שמירת השבת. היפוכם של דברים, בארץ ישראל אף עבודת האדמה הינה בעלת צביון מקודש, ובלשון הרב קוק: "השבת – קודש הוא לישראל, והשביתה מכל מלאכה היא בו חובה נמרצת. יוצא מן הכלל הוא רק התוכן של עבודת הקודש העליונה, המסתורית, הספוגה אור קודש קדשים, עבודת המקדש. אבל מי יהין לחשוב שתהיה החקלאות קשורה בקשר אמיץ עם עבודת הקודש העליונה, הרזית השמיימית? … אם לא הרמז הגדול שיש כאן, כי החקלאות הארץ-ישראלית בישראל… נמשכת היא ממקור הקודש באומה קדושה זו?" (הרב קוק אינו מדבר על מציאות בה עבודת הקרקע השגרתית כדוחת שמירת השבת הקדושה, חלילה, כי אם כאשר זו נעשית כקרבן ציבור, כחלק מעבודת המקדש).
לעומת זאת, אליבא דביתוסים עבודת הקרקע בארץ ישראל אינה אלא אמצעי מחייה פרגמטי נחות, העומד בהתנגשות מוחלטת לרוחניותה ולקדושתה של השבת. מטעם זה מתאמצים הביתוסים להימנע ממציאות בה קציר העומר יתבצע בשבת, ובלשון הרב קוק: "הבייתוסים…לא יכלו להתעמק בסגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקודש אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו – גם חקלאותו ובנין ארצו, בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות – תוכן קודש יש להם… זאת לא יכלה הבייתוסיות לעכל… ועל כן רצתה להאפיל אותו ולהבליט ש"אין קצירת העומר דוחה את השבת" – אין החקלאות עולה גם בישראל למדרגה של קודש קדשים".
באמצעות מחלוקת חשובה זו מלבנים בפנינו חכמנו את מהות כוחה של מצוות העומר, המלמדת אותנו את כוחה של ארץ ישראל, אשר אינה כיתר הארצות. בארץ ישראל מתעצמת כל פעולה שגרתית, הרוחניות קשורה קשר איתן בהוויית חיינו היום יומיים כפרטים וכציבור. אחרי אלפיים שנות גלות בהן הצטמצמה עבודת ה' לד' אמות של הלכה, מתפרסת עבודת הקודש בארץ ישראל על כל תחומי העשייה, על יישוב האדמה, על תעשייה, טכנולוגיה ומדע, על כינון צבא, על הלכות ציבור ומדינה.
מצוות העומר, ממחרת יום טוב ראשון של פסח, מזכה אותנו לרשת את הארץ המובטחת, ומעצימה את כמיהתנו לעדנתה המחודשת של ארץ זו. בימי ספירת העומר זכינו לשוב לחון את עפרה של אדמתנו הטובה, ויה"ר שנזכה להשלים זה הבניין במהרה בימינו, בבחינת "בניסן נגאלו אבותנו ובניסן עתידין להיגאל".
(שמיני תשע)