הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)בתום היום השמיני למילואים, משה מגלה שבני אהרן שנותרו בחיים, לא אכלו מן החטאת. משה כועס על כך שלא עמדו בחובות המיוחדות לאותו היום. אך אהרן מגונן ואינו שותק. הוא מגיב ומשיב "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'?".
משאלתו הרטורית של אהרן ניתן ללמוד שלא היה לו מקור מידע מפורש ממנו למד שניתן שלא לקיים את הציווי של ה'. להיפך, למרות שהיה ציווי מפורש ומדויק כיצד יש לנהוג בחטאת, אהרן הפעיל שיקול דעת וסבר שבמצב שאליו נקלע, של אבל על שני בניו, אין מקום לשמחת אכילה של קודשים. על פי שיקול דעת זה גם פעל מבלי להיוועץ במשה ומבלי לשאול לדעתו. בסופו של דבר אמנם "וישמע משה וייטב בעיניו". אבל לפני שאהרן טען את טענותיו, משה סבר שהדברים הם הפרה בוטה של ציווי ה'. מתברר שאהרן סבר שאין ציוויים דווקניים. לכל ציווי יש תכלית ומטרה. בתנאים ונסיבות מסוימים ייתכן שמצוות מסוימות אינן חלות.
אהרן מצביע על הניגוד המוחלט שבין מצבו הנפשי ומצבם של בני ביתו לאחר ששכלו שני בנים ואחים ביום אחד, לבין המצב הנפשי שבו אמור להיות נתון מי שאוכל מקודשי ה'. אהרן מעיד כי לא מצא בנפשו את העוז לגבור על הנטייה האנושית הפשוטה להתאבל כדי לכונן בליבו את הכוונות הנדרשות ואת חדוות עבודת ה' של אכילת קודשים. מכאן משמע שאהרן קשוב לא רק להוראה הפורמלית אלא גם למהותה של ההוראה. ייתכן מאוד שהוא ובני ביתו היו עומדים בעצם מעשה האכילה הפיזי הנדרש. אבל האם היה במעשה זה דמיון כלשהוא למה שביקש ה'? בזה אהרן מלמד את משה לקרוא את ציוויי ה' קריאה תכליתית, קריאה שאין בה פער בין טקסט וסבטקסט ואין בה פער בין תוכן וצורה.
בדרך כלל אנו סבורים לחשוב שמי שמפרש את ההלכה פרשנות תכליתית, נוטה לפשרות. שהוא נוטה להסברתיות שמטרתה המרכזית היא לחמוק מקיום ההלכה ולהצביע על כך שאין לה רלוונטיות. בדרך כלל נדמה שהמטרה המרכזית אינה לקיים את ההלכה כפי שניתנה ולדייק בה אלא להיפך, כדי להתכסות באצטלא של הבנה מעמיקה בשעה שתחתיה מונח חוסר הרצון להיות כפופים להלכה. אולם, כאן ברור שאהרן חותר לשלמות בעבודת ה'. הרף שאהרן מציב הוא רף גבוה יותר של שאיפה מתמדת לחיבור אל מקורה של ההלכה ולחיותה של ההלכה. תפיסתו השמרנית של משה מועמדת כאן כתפיסה שעשויה לרוקן מתוכן את המצווה, ולהופכה להלכה יבשה.
מתברר, אם כן, שישנו פורמליזם הלכתי שמשרת דווקא צמצום של מערכת החובות וישנו פורמליזם הלכתי שמשרת שמרנות. המתודה איננה בהכרח סמל למהות ולתוכן הפסיקה. וכך מעיר הרב חיים דוד הלוי, כשבמקומות מסוימים חשב שיש להתאים את ההלכה לדור הנוכחי וננזף על כך:
” והנה אהרן נטל לעצמו סמכות לחרוג מהאות 'המסורה' לו כמות שהיא, ואחרי האסון שחל שינוי במצבו, דרש קל – וחומר וחידש הלכה. כל זה בא ללמד לכל חכמי ישראל לדורותיהם, שבכל 'שינוי' במצב, יש לדון בהלכה ולחדש" (שו"ת עשה לך רב ח"ז סי' נד).
לדעתו של הרב חיים דוד הלוי ישנה החטאה גדולה כאשר הפוסק והרב אינו קורא את המפה לאשורה ולמעשה מותיר הלכה קפואה על כנה ואזי את המצווה עצמה אינו מקיים. ההיצמדות לטקסט מהווה לא אחת מפלט ממעורבות של שיקולים זרים, מחדירה של מערכות ערכים חוץ הלכתיים וניסיון לשמור על טהרת ההלכה. אך מתברר שלא תמיד הדרך הזו מובילה אל המסקנה הנכונה. מכאן, שמלאכת הפסיקה איננה מעשה פשוט. היא מחייבת ריבוי כלים והבנה מעמיקה של ההלכה, של דרכי הפסיקה, של החיים ושל השילוב בין השניים.
פשטות טיעונו של אהרן: "הייטב בעיני ה'?" מהדהדת לתהייה פופולרית במיוחד. תהייה שמופנית אל הפוסקים בטרוניה על כך שפרשנויות וגדרים נערמו לאורך השנים על גבי המצווה המקורית, עד כדי כך שאין זיקה בין מה שהקב"ה "רצה ותכנן" לבין ההלכה המעשית. ידועה הבדיחה המספרת שהקב"ה מצווה את משה "לא תבשל גדי בחלב אמו". משה מגיב בשאלה אם הכוונה גם לעוף. והקב"ה מדגיש "לא תבשל גדי בחלב אמו". דא עקא משה ממשיך ושואל האם צריך להמתין בין הבשר והחלב ונענה שוב "לא תבשל גדי בחלב אמו". הבדיחה מציגה את האמירה המפורשת המדויקת החוזרת ונשנית של התורה אל מול תפיחתו של האיסור בפועל. התחושה שנוצרת היא שאיש לא שואל אם הדבר ייטב בעיני ה'. נדמה לי שלא זו כוונת הטיעון של אהרן. איננו יכולים באמת לבקש את דבר ה' המדויק כפי שניתן בסיני, והופעתו של ה' איננה מצויה בחזרה אל התנ"ך ובהיצמדות אל הדברים כפי שנאמרו במקורם. אלא, שהמדד לפרשנות ההלכתית הרצויה הוא כיוון הלב והטבת דברי ה'.
(שמיני תשעז)
